ביקורת סרט - "מעשה פלאים": המלאכותיות גוברת על הרגש

מצער לציין זאת, אבל גם במאי רציני כמו טוד היינס, מבכירי יוצרי הסרטים באמריקה, אינו חסין מפני מעידה אל תהומות האינפנטיליות. ואם יש משהו שסרטו החדש, "מעשה פלאים" (Wonderstruck) לוקה בו, הרי זו התייפייפות אמנותית שמחפה ללא הצלחה על מעשייה סנטימנטלית רדודה, שאם-כבר-מוכרחים אפשר לייעד אותה "לכל המשפחה".

לא קראתי את ספרו באותו שם מ-2011 של בריאן סלזניק – זהו אותו סופר שכתב את הספר שעליו התבסס "הוגו" של מרטין סקורסזה – המשלב, ככל הנראה בהצלחה יתרה, בין טקסט לציור (הספר ראה אור בעברית בהוצאת "כתר"). כאמור לא קראתי, אבל קשה להשתחרר מהרושם שהיינס מעמיס על העיבוד הקולנועי המצאות חזותיות שמייצרות בעיקר ריחוק וקור רגשי.

לכאורה, נדמה כאילו היינס פוסע בסרט זה אל טריטוריה זרה לו: סרט הפונה (גם) לבני נוער; מרחב סיפורי-קולנועי שונה בתכלית מהמלודרמות המסוגננות נוסח שנות ה-50 שהוא כה היטיב לעצב בסרטים כ"הרחק מגן עדן" (2002) ו"קרול" (2015), כמו גם המיני-סדרה "מילדרד פירס" (2011). אם כבר, עבודתו הנוכחית מבקשת לייצר מקבילות סגנוניות לשני הסיפורים המובאים בה, המתרחשים בשתי נקודות זמן שונות אך מונחים זה-בצד-זה, באופן שמזכיר את פיצול הביוגרפיה של בוב דילן לשש דמויות המגלמות אותו בתקופות מכריעות בחייו ב"אני לא שם" (2007), מבלי ששמו יוזכר אף לא פעם אחת.

"מעשה פלאים" מתרחש, כאמור, בשתי נקודות זמן בעבר. בשנת 1977 יוצא ילד מעיר קטנה במינסוטה (אוקס פגלי) לניו יורק בעקבות אביו שלא הכיר מעולם, לאחר שהוא נתקל ברמז שנותר על סימנייה. בדיוק 50 שנה לפניו, ב-1927, ילדה חרשת-אילמת (מיליסנט סימונדס) מבקשת לפגוש בכוכבת סרטים נערצת (ג'וליאן מור במחווה לכוכבת הגדולה של הראינוע, ליליאן גיש), שהקשר שלה אליה יתברר בהמשך.

מתוך הסרט "מעשה פלאים"

חוץ ממוטיב החיפוש, קושרים בין שני הילדים לפחות שני אלמנטים נוספים: גיבור הסיפור הראשון התחרש זה עתה בעקבות פגיעת ברק (אם כי הוא מסוגל לדבר), ולשניהם יש אובססיה למוזיאונים, וליתר דיוק – מוזיאון הטבע בניו יורק. שניהם גם חסרי הורה. הילד יתום מאם (מישל וויליאמס בהופעה קצרה), והילדה שהוריה גרושים חיה בחברת אביה אך כמהה לאמה הנעדרת.

במקור הספרותי מובא סיפורו של הילד במילים, ואילו סיפורה של הילדה החרשת-אילמת – באמצעות איורים. בגרסה הקולנועית מצא היינס מקבילה סגנונית משונה למדי. הסיפור המתרחש בשנת 1927, כלומר על רקע המעבר מהסרט האילם למדבר, ומוצג כמחווה לעידן ההוא; הוא מצולם בשחור-לבן, ללא כותרות ובליווי מוזיקלי בלבד – והציר הסגנוני הזה מתקשה לייצר מקבילה לחירשות דווקא. אדרבא, התוצאה נדמית יותר כהצטעצעות שטחית שלגמרי לא ברור מה היא מייצגת. מוזר שבעבור היינס הסרט האילם נתפס כמייצג מגבלה דווקא, ולא את העושר האסתטי שהיה בו.

הרצועה העלילתית של שנות ה-70 מלווה, לעומת זאת, בפסקול עשיר מהתקופה ההיא – מ-Space Oddity של דיוויד בואי, ועד עיבודו של המוזיקאי הברזילאי יומיר דאודטו ל"כה אמר זרתוסטרא". וכן, חלק זה מצולם בצבע, בגוונים המזכירים את סרטי העשור ההוא (ולא לשכוח פוסטר של "סטרסקי והאץ'" על הקיר). גיבורו פוגש בניו יורק נער היספני בן גילו, ויחד הם יוצאים לגלות את האמת על אודות אביו.

הקשר בין שני הנרטיבים מתברר כצפוי למדי, ויש רק לקוות שהיינס וסלזניק (שגם כתב את התסריט) לא באמת נשענו על אלמנט ההפתעה. אך בעייתו העיקרית של הסרט נעוצה במעברים התכופים בין שתי התקופות, שבמקום להדגיש את האנלוגיה בין הסיפורים נדמים יותר ויותר דידקטיים ומעצבנים. בעיקר עולה התהייה מדוע שני הסיפורים האלה מצדיקים מחוות ריקות מתוכן לקולנוע של תקופתם.

סצנות שאמורות להלך קסם רב – שיטוט על פני הדגם המוקטן והמפעים של העיר ניו יורק שמוצג במוזיאון קווינס או שחזורים באמצעות דיורמה (מודל תלת-ממדי) ובובות – אינן עובדות כפי שהיה צפוי, בעיקר משום שהן מלוות בקריינות מייגעת שמגוללת היסטוריה ידועה מראש. ובכלל, הניסיון לקשור בין מוזיאונים, קבינטים של פלאות ומודלים מוקטנים ובין קולנוע תמים, טהור, נטול מילים (ומלווה במוזיקה הסוחפת של קרטר בורוול) – יוצר דווקא תחושה של מלאכותיות התופסת את מקום הרגש. בחלקו האחרון של הסרט, הצורך לענות על כל השאלות והתהיות שעלו במהלכו יוצר עומס ומיאוס.

"מעשה פלאים" מבקש לעסוק בכוחו של הדימוי החזותי על ילדים. כוח שיש בו איום ופחד, אך גם השתאות ומסתורין. בהשאלה, זהו סרט על טיבו המפתה של הקולנוע, ועל הכמיהה וההיעדר שמיוצגים בו. אכן, החיבור בין תשוקה ודימוי אינו חדש בשיח התיאורטי האמנותי והקולנועי – אך בסרטו של היינס הוא זוכה לטיפול ילדותי למדי, שמתענג על דימוייו ועל תמימותו המאולצת.