ביקורת סרט - "נסחפים": קרב בין הוריקן לאהבה

האם כבר ניתן להכריז על סרטי הישרדות כז'אנר העומד בפני עצמו? עלילה המונעת ע"י התמודדות של קבוצה מצומצמת של דמויות, במקרים רבים דמות בודדת, עם כוחות יוצאי דופן בעוצמתם, בסיטואציה שנראית חסרת תקווה. בסרטים אלו יש נוכחות מובלטת של הטבע - ביבשה, בים ואפילו בחלל. והמאבק להישרדות מכיל אלמנטים ערכיים שונים – תכונות האופי הנדרשות, הממד הרוחני שנובע מיכולת מההתעלות על המגבלות הגופניות והנפשיות, ולעיתים אף הכרעות המצויות על גבול המוסר הנורמטיבי. האטרקציות של סרטי הז'אנר הן עלילה מותחת, דימויי טבע רבי יופי ועוצמה, שחקנים שצריכים להביא את עצמם לקצה, ופעמים רבות גם ההבטחה שהכל מבוסס על "סיפור אמיתי".

אין זה פלא שהבולטים בסרטי הז'אנר מהווים סמן איכות בקולנוע ההוליוודי העכשווי המחפש את "הספקטקל האיכותי". ל"127 שעות" (דני בוייל, 2010) היו שש מועמדויות לפרסי אוסקר, ל"חיי פיי" (אנג לי, 2012) 11 מועמדויות וארבע זכיות, ל"כוח משיכה" (אלפונסו קוארון, 2013) 10 מועמדויות ושבע זכיות, ול"האיש שנולד מחדש" (אלחנדרו גונזלס אינאריטו, 2015) 12 מועמדויות ושלוש זכיות.

כפי שניתן להיווכח מרשימה זו, לא מספיק רק סיפור הישרדות, אלא שכל אחד מהסרטים מציג תפיסה אסתטית יוצאת דופן (בעיקר שלושת האחרונים) המאפשרת לספק לצופים חוויית הישרדות ייחודית. בין אם זו הוויזואליה הפנטסטית-אלגורית התלת-ממדית של "חיי פיי", או השימוש יוצא הדופן בתנועות מצלמה המורכבות של הצלם עמנואל לובצקי.

אהבה בלב ים סוער. "נסחפים"

בשורה השנייה של הז'אנר נמצאות דרמות הישרדות פחות ייחודיות. "נסחפים" (Adrift), סרטו של הבמאי האיסלנדי בלתזאר קורמאקור, הוא סרט שכזה. הוא לא מציע מרחב התרחשות ייחודי או שפה סגנונית יוצאת דופן. מוקד העניין המייחד אותו הוא הרגש. סאגת ההישרדות הימית של טאמי אולדהם, המבוססת על סיפור אמיתי, מעמידה במרכז שתי דמויות שיש ביניהן קשר חזק וטרי של אהבה, רגש הטוען את סיטואציית ההישרדות בערך נוסף.

הסרט מתחיל בנקודת המשבר. טאמי (שיילין וודלי) מתעוררת מעילפון בתוך יאכטה שספגה נזקים קשים בסערה. ציר הזמן מוצלב במהרה בסיפור הרקע של הדמויות הראשיות, המתחיל חמישה חודשים קודם לכן כשהן נפגשות לראשונה. מבנה זה מזכיר את "בלו ולנטיין" (דרק סיאנפרנס, 2010) – רק ששם ההצלבה העלילתית היא בין תקופת המשבר ביחסים לעומת תקופת החיזור, וכאן ההצלבה בין ניסיון ההישרדות של הזוג, והעבר המופז שבו התאהבו.

שיילין וודלי. בין העבר המופלא להווה המאיים

בגיל 23, ומסיבות שאינן מובהרות, טאמי מעדיפה לנדוד מאשר לחזור לבית הוריה בסאן דייגו. היא חיה חיים של חופש ועבודות מזדמנות שמובילות אותה לתיקון ספינה העוגנת בטהיטי. היא פוגשת את ריצ'ארד שארפ (סם קלאפלין), גילום אטרקטיבי של מראה, מבטא בריטי, רגישות, הומור עצמי ומיומנות שיט. אם זה היה סרט נטול מקור ביוגרפי, סביר להניח שמקבץ בלתי אפשרי זה של תכונות מצודדות היה מוביל לגילוי של נטיות פסיכופתיות במערכה השנייה. כיוון שהסיטואציה ההישרדותית מספיק מאיימת לכשעצמה, ריצ'ארד יכול להיוותר כליל השלמות.

האופי המהוסס של התקשורת בין השנים, יופיים של המקומות שבהם מתהדק הקשר והחן של השחקנים מוכרים היטב את סיפור האהבה. הם מוצאים האחד בשני את האדם המושלם לחיים של מסעות ברחבי העולם. אבל במקום החלום המופשט, ריצ'ארד מקבל הצעה קונקרטית להשיט יאכטה למרחק של 4,000 מייל, מטהיטי לסאן דייגו (והנה נוצר חיבור בעל פוטנציאל לסגירת מעגל סמלית בחייה של טאמי). המסע ביאכטה המצוידת הוא הרפתקה נפלאה – לפחות עד שהיאכטה נקלעת להוריקן בדרגה 4, ולגלים בגובה עשרות מטרים.

בציר הזמן של ניסיון ההישרדות טאמי הפחות מנוסה צריכה להפגין תושייה יוצאת דופן. האימה והצער על היעלמותו של ריצ'ארד (שככל הנראה נסחף בגלי הענק מהסיפון) מתחלפים בהקלה. באופן פלאי למדי ריצ'ארד נמצא במים עם פגיעה יחסית מינורית. מרגע זה ההישרדות הופכת למאמץ משותף. נדמה כי קל לנחש לאן כל זה הולך.

הבמאי קורמאקור הציג גם בעבודותיו הקודמות משיכה לדימויי טבע רב עוצמה וסכנה. במיוחד ב"אוורסט" (2015) שגם עסק בסיטואציה הישרדותית המבוססת על סיפור אמיתי. הוא בהחלט יודע את מלאכתו, וניכר שמרבית הסרט צולמה בטבע ולא באולפן. גם הסופה, בהכרח תוצר של עבודת CGI, נעשתה בהקפדה ראויה על מראה טבעי.

הכימיה בין שני השחקנים הראשיים עובדת היטב, ולאלו מהצופים שהספיקו להתאושש מהופעותיה של וודלי בסדרת "מפוצלים", יש סיכוי ליהנות מהופעתה גם בסרט הנוכחי. אך גם במחלקה זו הסרט אינו מציע איכויות יוצאות דופן. מעלתו העיקרית של הסרט עבור קהל הצופים – ובעיקר הצופות – הוא הדגש המושם על הסיטואציה הרגשית של זוג אוהבים במצב שהוא כמעט חסר תקווה.