'תופסת' הוא מהסרטים שהסיפור הבסיסי מאחוריהם מספיק מוצלח כדי לגרום להם לקרטע לקו הסיום. הוא מבוסס בחופשיות על כתבה קצת מוזרה שהתפרסמה לפני כמה שנים ב'וול סטריט ג'ורנל': קבוצת חברי ילדות, שנשארו קרובים גם כשגדלו והיו אמורים להתבגר ולהתברגן, משחקים לאורך חודש אחד בשנה בתופסת. כן, משחק הילדות. והם לוקחים אותו ממש ברצינות, כולל טיסות לקצה השני של אמריקה ותחפושות מורכבות עם שפם רק כדי להפתיע חבר שבקושי זוכר אותך ולהודיע לו שהוא נתפס.

נשמע דבילי? ובכן, קצת. אבל בהוליווד הצליחו להפוך את הקונספט הביזארי הזה לתסריט באורך מלא והוסיפו גם סיפור מסגרת מוצלח: החברים, שעונים כמובן על סטריאוטיפים ברורים (החנון, הסטלן, ההזוי והמצליחן - שאותו מגלם ג'ון האם, ששוב עושה את דון דרייפר) מתכנסים פעם אחת אחרונה כדי לארוב לחבר האחד שמעולם לא נתפס במשחק (ג'רמי רנר), ועוד לעשות את זה דווקא כשהוא מתחתן.

כמו הרבה קומדיות הוליוודיות מהשנים האחרונות, ובראשן 'בדרך לחתונה עוצרים ב־', 'תופסת' משתייך לתת־ז'אנר חינוכי שאפשר לכנות 'אני והחבר'ה': חבורת גברים־ילדים שמסרבים להתבגר, נקלעת לכל מיני צרות מטופשות, ואחרי הרבה סצנות מלאות גסויות, הם לומדים שאין דבר חשוב יותר מהחבר שלצידך. אד הלמס, החנון בסרטי 'בדרך לחתונה', עושה פה את אותו תפקיד בדיוק, רק שהפעם הוא משום מה מנהיג החבורה. השתדרג. 'תופסת' הוא לא סרט מקורי, ולפרקים אפשר להצטער שהוא לא מצליח להיות אנרכיסטי באמת, כמו חלק מהקומדיות של סת' רוגן או 'בדרך לחתונה' הראשון. ועדיין יש בו משהו נחמד, בעיקר לקראת הסוף. לא סרט חובה, אבל חביב בסך הכל.