הרבה לפני שנבחר לנשיאות, כתב טראמפ בטוויטר: "לפחות 10 מחבלים של דאעש נתפסו על הגבול עם מקסיקו. חייבים חומה!" כמו הרבה דברים שהנשיא מצייץ עם סימן קריאה, מדובר בקשקוש. אף סוכנות מודיעין לא הכירה תוכנית רצינית להציף את ארה"ב במחבלים מתאבדים שיחדרו דווקא ממקסיקו. והנה, כך בדיוק נפתח "סיקאריו: הנקמה" — במתקפת טרור רצחנית על אדמת ארצות־הברית בסיוע קרטלים מקסיקנים.

הוליווד כמובן לא צריכה את טראמפ כדי לחשוב על תסריטים מופרכים של טרור איסלאמי שקופץ מכל פינה, ובכל זאת, כשחושבים על מה שקורה היום באמריקה, ועל הילדים המופרדים מהוריהם בשם ה"הגנה על המולדת" — "סיקאריו 2" הוא סרט מקומם.

"סיקאריו" הראשון והמוערך היה גם בעייתי בעיניי, אבל לפחות נטוע קצת יותר בקרקע המציאות: במרכזו עמדה סוכנת אף־בי־איי טירונית (אמילי בלאנט) שרוצה להילחם בקרטלים, וחוברת לשני סוכני סי־איי־אֵי אלימים ומסתוריים (ג'וש ברולין ובניסיו דל טורו), רק כדי לגלות שהם עושים עליה סיבוב. ב"סיקאריו 2", כבר אין ייסורי מצפון. התסריטאי החשוב טיילור שרידן נפטר מבלאנט ומנקודת המבט השקולה שלה, שם את דל טורו וברולין בפרונט — ועושה סרט מכוער ושונא אדם. סרט שבו הגבול הוא גיהינום, כל מסתנן חשוד, אמריקה היא וילה בג'ונגל, והגיבורים המסוקסים שלנו חייבים לפעול "בלי חוקים" (כלומר בעינויים והרג חפים מפשע) כדי למנוע רצח ילדים בלונדינים מתוקים.

במילים אחרות, למרות הארומה הכאילו איכותית, שרידן ושותפיו ליצירה (במאי העל דני וילנב מהחלק הקודם הוחלף הפעם בבמאי פחות מוכר, וכך גם הצלם והמלחין — הכל פה דרג ב') יצרו פה סרט שלא שונה מזבלונים של סטאלון וצ'אק נוריס בשנות ה־80. אלו לפחות היו כיפיים. "סיקאריו 2", נוסף לכל, פשוט משעמם.