פעם בעת העתיקה, נגיד לפני 15 שנים, היה מונח כזה שנקרא "סדרות קיץ" שהיום הוא לא רלוונטי לחלוטין. מכיוון שעונת הטלוויזיה הרשמית ברשתות השידור נמשכה מספטמבר עד מאי, משבצות השידור בקיץ מולאו בתחליפים קלילים ולא מחייבים, ממלאי כיסאות עבור הלהיטים האמיתיים שנמצאים בחופשה. סדרת קיץ מושלמת הייתה מבדרת ולא מעיקה, מושקעת אבל לא מדי, ממכרת אבל באמת שאפשר להפסיק מתי שרוצים. "האו.סי" התחילה כסדרת קיץ, וגם "חשיפה לצפון", "סקס והעיר הגדולה", "דמג'ס" והעונה הראשונה של "הישרדות". "סדרת קיץ" זה לא בהכרח עלבון, זה יותר הלך רוח, מצב צבירה טלוויזיוני שונה שמגיע איתו סט אחר של ציפיות. כמו שקפה קר הוא עדיין קפה אבל אחר, ויש אנשים שמעדיפים אותו לפעמים ובמצבים מסוימים. כל ההקדמה הזו נועדה להבהיר שלמרות ש-"GLOW" תיכף תקבל את התואר "סדרת הקיץ המושלמת", אין בכך כדי לעלוב בה או להצליף באיכותה, ואפילו לא לרמוז שהיא לא מספיק טובה לחורף.
אתם יודעים במה מדובר, כן? סדרה קומית שמבוססת על ליגת היאבקות מקצועית של נשים, אמיתית לחלוטין, שהוקמה בשנות ה-80 בעזרתן של שחקניות מובטלות וכרוז משועשע, והפכה לתוכנית טלוויזיה שרצה בסינדיקציה במשך ארבע שנים. העונה הראשונה של "GLOW" הייתה למעשה סיפור המקורות של הליגה כאשר תוכנית הבכורה התקיימה בסוף העונה, ובעונה השנייה שעולה היום בנטפליקס הבנות כבר מרימות באופן שיטתי מופע מול קהל שהוא גם שואו טלוויזיוני שבועי, בהצלחה יחסית וסובייקטיבית אמנם, אבל עדיין. זה פותח לסדרה צוהר להתעסק בנושאים שלא באו לידי ביטוי בעונה הראשונה, כמו למשל מעריצים, זמני מסך, פרומואים וכל מה שמתלווה לאחורי הקלעים של הפקת סדרת טלוויזיה. זה לבדו מספיק כדי להעניק טון שונה ומעניין לעונה, שלפעמים אפילו מתעלה על קודמתה בכיפיות שלה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"GLOW" לא מסתפקת בזה. יש משהו שמרגיש מאוחד יותר בעונה השנייה וברצף העלילתי שלה, וזה לא במקרה. אם העונה הראשונה ניסתה לבנות משהו מאפס, בשנייה הוא כבר בנוי ומתפקד בשיא המרץ. הרגעים הפנימיים בזירה שמוסתרים מעיני הצופים במופע, בהם הבנות מתלחששות זו עם זו ומתכננות יחד את צעדיהן הבאים בקרב הם הכי יפים ומרגשים לצפייה, כי הם מוכיחים שניצחון והפסד הם מונחים כלל לא רלוונטיים עבורן כל עוד כולם עובדים יחד, בצוות, למען מטרה אחת. ההתגייסות הקולקטיבית הזו, שהלכה ונבנתה לאורך העונה הראשונה, מגיעה לשיאה בעונה השנייה כשהקבוצה כבר מלוכדת ומשחקת עם נקודות החוזק של כל החברות בה. ואם נצא שנייה החוצה מהתסריט ונביט עליו מבחוץ, זה ייצוג די מרשים של חברות נשית שלא מנוצל לצרכי קידום סבוני של העלילה, רגעי "או מיי גאד שי דידנט" או פיתוי נקודת המבט הגברית, ובאמת נדיר למצוא את זה בטלוויזיה.
בניגוד לסדרה האחרת שמפיקה ג'נג'י כהן, "כתום זה השחור החדש", שגם בה יש חבורת נשים מאוגדת במקום אחד, ב-"GLOW" בולט אלמנט אחד שמשנה את כל התמונה: הבנות לא נמצאות יחד בעל כורחן. כל אחד ואחת מהן אשכרה רוצה להיות שם ונהנית מכל רגע. הן כל הזמן חוזרות ואומרות שלא מדובר רק בתוכנית טלוויזיה אלא בחיים שלהן. כפועל יוצא ניכר שבאמת אכפת להן אחת מהשנייה, וכל זה עוטף את הסדרה ואת הבנות בהילה חיובית ואופטימית למרות כל הצרות שמאיימות עליהן לכלותן, בין אם בשנות ה-80 או בשנות הטראמפ.
אפרופו שנות הטראמפ - ההתכתבות עם ההווה ניכרת העונה במיוחד לנוכח ובהשפעת תנועות Times Up ו-Me Too ולפעמים, יש לציין, בצורה ישירה וצועקת למדי. התעסקויות בנושאים כמו שכר שווה, סקסיזם והטרדות מיניות הן אמנם לגיטימיות בעולם הפנימי של "GLOW", אבל צורת הביצוע שלהן גזורה כמעט אחד לאחד מהכותרות של היום, ועל כן נראות מלאכותיות, יותר מדי שקופות. "GLOW" הייתה ונשארה סדרת לונה פארק מבדרת, והניסיון לטעון אותה ביותר מדי משקעים רק מכביד עליה. מזל שאלה לא התמות היחידות בעונה, שמצליחה להשחיל גם פרקים יפהפיים על אימהות, על הורות ועל העצמה נשית מזוויות לא בהכרח שגרתיות. "בפמיניזם יש עקרונות, בחיים יש פשרות", תגיד אחת הדמויות בהמשך העונה.
נשאר בדיוק מספיק מקום כדי להלל את שני השחקנים הראשיים שעושים את הסדרה כולה, אליסון ברי ומארק מרון. ברי היא כוח קומי ודרמטי כאחד, כמו חתולה שנוחתת על הרגליים בכל סצנה שהיא משתתפת בה ומצליחה למלא אותה בכנות וברגש. למרון יש את האיכות ההפוכה והקלות הבלתי מתאמצת של פסיביות, אדישות ועצבים, והשילוב בין השניים פשוט עובד (לפעמים יותר מדי טוב ובכיוונים לא בהכרח רצויים). אז כן, "GLOW" היא סדרת קיץ מושלמת, אתנחתא רצויה ומתבקשת מרובוטים, דיסטופיות וכוחות על. כיף שיש גם כאלה.
