לא פשוט לבלוט בתוך אוקיינוס סדרות גיבורי–העל והקומיקס שרצות כיום בטלוויזיה, ולכן להציב במרכז הסיפור צמד בני נוער עם קשר ייחודי וכוחות–על מתגבשים זו כנראה דרך טובה במיוחד להתבלט. זה אמנם נשמע כמו פרמיס די קלישאתי וכמעט מובן מאליו, אבל אין (עדיין) סדרה מקבילה בדיוק ל–Cloak and Dagger (בעברית גלימה ופגיון), וזה נותן לה סיכוי אמיתי לזרוח בקרב הקהל הצעיר שהיא פונה אליו, בתקווה שכמו הפגיונות הבוהקים של גיבורתה.
Cloak and Dagger, או בשמותיהם טיירון וטנדי, נוצרו במארוול על–ידי ביל מנטלו ואד האניגן, והוצגו לראשונה בסיפור של לא אחר מספיידרמן במרץ 1982. הסדרה מתרחקת מעט ממקורות הדמויות בקומיקס, בו שני הצעירים ברחו מהבית, וכוחותיהם ניתנו להם בכפיה על–ידי ניסויים. בסדרה חייהם של טיירון וטנדי הצטלבו בערב אחד בילדותם, כשכל אחד מהם איבד את האדם הקרוב אליו ביותר באותם הרגעים ובאותו המיקום. שניהם ניצלו יחד, כל אחד במסגרת האירוע שלו, על–ידי גורם לא ידוע, ספק מלאכי. השניים נפגשים שוב בתור בני נוער, כשטיירון חי במשפחה טובה ואוהבת אך מוכת אבל, וטנדי חיה כאמנית–הונאה במשפחת מצוקה. המפגש בינהם מביא מידית לפני השטח את הכוחות הטמונים בהם: טיירון יכול לערוך טלפורטציה ולצפות בפחדים העמוקים ביותר של אנשים, וטנדי יכולה ליצור פגיונות מוארים (שנראים מצויין באפקטים הויזואלים) ולחזות בתקוותיהם של האנשים בהם היא נוגעת.
אוברי ג׳וזף ואוליביה הולט מגלמים את הזוג הצעיר בסדרה החדשה של פריפורם (ערוץ הנוער של דיסני), עם כימיה מעניינת. ג׳וזף הוא ליהוק מרתק, שמביע עדינות ורגישות במקביל לצער העמוק של דמותו האבודה – לעומתו הולט, למרות שמדובר בשחקנית כשרונית לא פחות, מייצגת גנריות מרובה למדי, לפחות בשלב הזה של הסדרה. ג׳וזף גילם את סימבה הצעיר במחזמר מלך האריות בברודוויי, ושיחק גם במיני–סדרת הפשע, ליל האירוע; הולט עובדת עם דיסני עוד מילדות בסדרות לייב אקשן ואנימציה שונות המיועדות לילדים, כולל סרט קומדיה מקורי בשם Girl vs. Monster.
על העיבוד הטלוויזיוני החדש אמון ג׳ו פוקסקי, המפיק שעבד בטלוויזיה עבור גיבורים, שגם כתב קומיקסים עבור מארוול. פוקסקי שם במרכז של Cloak and Dagger מטאפורה לשינויים הפיסיים שבני נוער חווים, ולרוב לא יודעים איך לשלוט עליהם או להתמודד עם קיומם, ומערב אלמנטים דתיים שמלווים את גיבוריה כמו את הסדרה. על אף הפקטור המיסטי והפנטסטי, ואולי במידה מסויימת בזכותו, הדילמות המוצבות בפני הגיבורים יהיו קלות להזדהות על–ידי בני נוער רבים. בין הנושאים שהסדרה עוסקת בהם ישנם המעמדות החברתיים–כלכליים, דכאונות והתאבדויות, תקיפות מיניות (כי משום מה לאחרונה יותר מדי סדרות לא יכולות לוותר על הנושא הזה), אחריות אישית, ניצול פוטנציאל והתמודדות עם עבר משפחתי.
הביקורת המרכזית כלפי הסדרה היא לעת עתה קצב ההתפתחות שלה: Cloak and Dagger ללא ספק לוקחת את הזמן עם בנייה איטית של דמויות והתרחשויות. מצד אחד, פוקסקי משתמש בזמן הזה בשביל להעניק לדמויותיו מורכבות ועומק רגשי מוגברים יותר ביחס לממוצע בסדרות נוער, וכך אנחנו לומדים מספיק על שני הגיבורים כדי להבין את הבחירות שלהם. זה פועל גם לטובת בניית עולם הסדרה הניו-אורלינסי המנותק במסגרת סיפור אינדיבידואלי יחסית קטן, כשרוב הסדרות הקומיקסיות מתפתלות בין שלל סיפורים ואירועים גרנדיוזיים. מהצד השני, הסדרה כבר ארבעה פרקים בפנים – והקצב צריך להיות מואץ בשלב הזה, כי בנתיים הוא בעיקר יותר מדי חושף את נקודות החולשה של האקסטרה–קיטשיות והטרופים הקלישאתיים.
הקלישאתיות המוגזמת ביותר מתגלמת בנרטיב–העל המתפתח לאיטו, שעוקב אחר תאגיד רשע חסר גבולות. לזכותו של קו העלילה הזה, לכל הפחות הוא דוחף את הסדרה הכבדה קדימה, והוא די מתאים עבור קהל טינאייג׳רי. בהתאם למפה החברתית המתחדשת של 2018, הסדרה המארווליסטית החדשה מקפידה להמנע מקלישאה אחת, ומציגה את המשפחה השחורה בתור המשפחה האוהבת, תומכת ובעלת האמצעים, ואת המשפחה הלבנה בתור זו המתפרקת בתוך העוני, התמכרויות ופשע.
אין משהו מבריק כל כך ב–Cloak and Dagger, במיוחד לא במישור הויזואלי–אמנותי – למרות שהיא עשויה די טוב, והיא ללא ספק מייעדת את עצמה ישירות לקהל צעיר (שאין בכך פסול, אבל ריברדייל למשל עושה זאת יותר טוב). הדינמיקה בין טיירון וטנדי, השילוב בין התמות החשובות לשימוש הייחודי בכוחות–על, והתוספת של קליף האנגרים מוצלחים, עשויים ליצור סדרה מעניינת ובעלת סיכוי להצליח בקרב בני הנוער שהיא שואפת לדבר אליהם.
https://www.youtube.com/watch?v=fVea7kzVFXY
תגובות
