בשורה מאחוריי ב'ג'סטה 2' ישבה חבורה של ילדים בגילאי תשע־עשר בחופש הגדול, ששיחקו לכל אורכו משחק: לנסות לנבא מה הדבר הבא שיאמרו הדמויות, ולהגיד בקול. אחוזי ההצלחה שלהם היו מרשימים, 70־80 אחוז ככה. סחתיין. או שזה הסרט. זה כנראה הסרט. ייתכן גם שזה עתיד הקולנוע הישראלי בעידן שאחרי רפורמת מירי רגב, הכוללת סעיף מיוחד שנועד לצ'פר מפיקים פרטיים (כלומר, יונייטד קינג ומשה אדרי) שעושים סרטים שמביאים קהל במינימום השקעה. אתם תראו הרבה סרטים כמו 'ג'סטה 2'. סרטי נוער זריזים, חפיפניקיים, שצולמו תוך שבועיים בתסריט שנכתב ביומיים.

מי שקורא את הביקורת הזו כנראה לא מודע לקיום 'ג'סטה 1' שיצא רק לפני שנה, וזה בסדר. גם ב'ג'סטה 2' אין העמדת פנים: הוא מיועד לקהל היעד שלו (תשע עד 15) וזהו. לקחו את שלישיית הנערים הגיבורים שנהיו מיליונרים בחלק א' (און רפאלי ‑ אח של בר, נאיה פדרמן, מתן לקס), ועכשיו חבורת נבלים חדשים מנסה לגנוב מהם את הכסף. אחד מהם הוא גיא זו־ארץ, שמנהיג חבורת פושעים דבילים סטייל שמשון ויובב, ויחד כולם פה משחקים כמו בסרט מצויר.

הדבר הכי טוב שאפשר להגיד על 'עד הקצה: ג'סטה 2' (אגב למה "עד הקצה"? איזה קצה יש פה?) הוא שמדובר בשיפור משמעותי לעומת 'ג'סטה 1', שהיה מסרטי הילדים המחפירים שנעשו פה. הבמאי קובי מחט והתסריטאי איתי מאירסון ויתרו הפעם, תודה לאל, על רצף הבדיחות המשפילות על "הילד השמן" (לקס) שמילאו את הקודם. ואפילו ניכר פה מאמץ יפה לעשות ההפך: לקס מקבל כאן את עלילת המשנה הרומנטית המשמעותית, ומוצג כגיבור בעל ביטחון עצמי. נייס. לסרט יש גם פחות אובססיה לכסף ולמצליחנות, וקצת יותר מתמקד בחברות.

כל זה לא הופך את 'גסטה 2' לסרט טוב חלילה. הוא עדיין מציג כמות אדירה של חיפוף, בדיחות קרש, פרסומות סמויות, אפקטים מודבקים ואווירה של סרט תיכון. מי יודע, אולי 'ג'סטה 6' יהיה ממש נפלא.