סרטי הקולנוע של וודי אלן: 1- "קח את הכסף וברח" (1969)

"קח את הכסף וברח". וודי אלן.

"קח את הכסף וברח". וודי אלן

וודי אלן הוא אחד מיוצרי הסרטים הפוריים ביותר בקולנוע, בעל פרסונה קולנועית ייחודית ומוכרת. הוא נולד ב-1 בדצמבר 1935 והתחיל את הקריירה שלו כסטנדאפיסט, כתב לתכניות טלוויזיה, פרסם מאמרים מצחיקים לכתבי עת, כתב מחזות, כולל "שחק אותה, סם" (הוא כיכב בגרסת הסרט אך לא ביים אותו).

ל"קח את הכסף וברח", הסרט הראשון שאלן כתב וביים, יימלאו 50 שנה ב-2019. לכבודו אערוך סקירה על כל אחד מ-47 סרטי הקולנוע שהוא כתב וביים (כולל החלק שלו ב"סיפורי ניו יורק"). את הטובים ראיתי כבר פעמים רבות (את המעולים ראיתי פעמים רבות מאוד), ואת הגרועים ראיתי בפעם השנייה בשביל לכתוב עליהם.

14 סרטים שלו הם בני פחות מ-90 דקות (האחרון שבהם "צללים וערפל" מ-1992, מאז כולם ארוכים יותר) ורק 14 מעל 100 דקות. האורך הממוצע של 17 הסרטים הראשונים: 87 דקות! בעוד האורך הממוצע של 17 הסרטים האחרונים (2017-2001): 101 דקות.

להוציא, אולי, את אלפרד היצ'קוק ואת אינגמר ברגמן, אחד ממקורות ההשראה של אלן, אין כמעט יוצר שאין לו תקופת פריחה מסוימת, תקופה פורייה שבה היה בשיא שלו, טווח שנים עם יצירות המופת שלו. במקרה של אלן מדובר בפרק זמן ארוך מאוד-מאוד עם רצף מדהים של סרטים טובים ומעולים ומעט מאוד נפילות.

לאלן, כמו לכל יוצר, יש נושאים שחוזרים ומעסיקים אותו, רעיונות שהוא חוזר אליהם וסוגיות שהוא דן בהן, ועדיין הצליח ליצור סיפורים מקוריים, יצירתיים, חכמים, דיאלוגים שנונים ומצחיקים. אין לו שום בעיה (וזה לזכותו) להכניס מאוחר בסרט דמות חדשה ומשמעותית. עוד בדומה לספר, טיפוסי לוודי אלן: דמות מספרת על משהו שקרה זמן קצר לפני כן ואז רואים את הקטע מהעבר הקרוב. הוא אוהב גם להציג בני זוג ואז לחזור אחורה ולתאר (להראות) כיצד הכירו ואת השלבים הראשונים של היכרותם עד שמגיעים להווה של הסיפור.

למוזיקה יש תפקיד גדול מאוד בסרטים של אלן. מעבר לשירים והמנגינות המלוות (רובן של שירים ישנים וקטעי ג'ז), בסרטים רבים יש אנשים שמנגנים על כלי נגינה, קטעים של אנשים ששרים (אנני הול, דני רוז האיש מברודווי, שושנת קהיר הסגולה, חנה ואחיותיה, ימי הרדיו, קליעים מעל ברודווי). בהרבה בתים ודירות ניצב פסנתר. ואני לא יודע אם יש יוצר שמדבר כל כך הרבה על אוננות.

"הרומן שלי עם אנני". דיאן קיטון, וודי אלן.

"הרומן שלי עם אנני". דיאן קיטון, וודי אלן

מאז "הרומן שלי עם אנני" (1977) [להלן "אנני הול"] כמעט כל סרטיו מתחילים עם כתוביות לבנות על רקע שחור בגופן Windsor Light דחוס. הכתוביות של סרטיו זהות, הגיבורים לבנים, הטרוסקסואליים, מתגוררים בניו יורק ואין להם דאגות כספיות. הדמויות שלו נוטות להיות גרושות, ללכת לפסיכולוג, לעבוד כסופרים/עורכי ספרות/תסריטאים/קומיקאים. רווחות מאוד בגידות בבן/בת הזוג, נשים רבות מתאהבות בפרופסור שלהן, אנשים הולכים לצפות בסרטי שחור-לבן ישנים בבית הקולנוע, אוהבים לציין ימי הולדת (הרבה פעמים הוא חוזר וקונה לה כמתנה משהו שראו יחד שבועות וחודשים לפני כן) ונתקלים במקרה זה בזה ברחוב.

אלן שב וליהק בסרטיו אותם שחקניות ושחקנים, חלקם בתפקידים ממש קטנים. הוא שיחק ב-27 מתוך סרטיו (לא כולל "ימי הרדיו" ו"קפה סוסייטי", שאותם הוא מקריין, ו"מתוק ומשוגע" שבו הוא אחד "המרואיינים"). מנעד הטיפוסים שאלן יודע לגלם אינו גדול. בגלל האלמנטים האלה עשויים לחשוב שהוא חוזר על עצמו אך זה לא נכון. מספיק לראות את "אהבה ומלחמה", "אנני הול", "מנהטן", ואת הרצף המדהים "דני רוז האיש מברודווי", "שושנת קהיר הסגולה", "חנה ואחיותיה" ו"ימי הרדיו".

דיאן קיטון שימשה השראה לחלק מתסריטיו ושיחקה ב-6 סרטים והופיעה בתפקיד אורח ב"ימי הרדיו", שבו רק שרה. היא מזוהה עם דמותה כאנני הול (1977) ושיחקה גרסה מוגזמת ומוקצנת להרגיז שלה בסרטים בשלושים שנה האחרונות, אולם בידיו של אלן גילמה דמויות שונות לגמרי שנה אחרי שנה. מרי ב"מנהטן" שונה לגמרי מסוניה ב"אהבה ומלחמה" ומאנני הול.
מיה פארו, שהפכה לבת זוגו לאחר מכן, גילמה רצף מדהים של דמויות אחרות מאוד זו מזו והציגה מנעד רחב ונפלא של יכולות שלא זכו לביטוי דומה לאחר שנפרדו בפרשה המכוערת ב-1992.

"חנה ואחיותיה". דיאן ווייסט, ברברה הרשי, מיה פארו.

"חנה ואחיותיה". דיאן ויסט, ברברה הרשי, מיה פארו

פארו, שבמשך 11 שנים שיחקה ב-13 סרטים של אלן, מעולם לא היתה מועמדת לאוסקר.
18 סרטים של אלן היו מועמדים לאוסקר, 3 מהם לסרט הטוב ביותר, 16 מהם לתסריט, 7 לבימוי, 2 לשחקן ראשי, 3 לשחקנית ראשית, 3 לשחקן משנה, 10 שחקניות משנה ב-9 סרטים, 1 לעריכה, 1 לצילום, 5 לעיצוב אמנותי, 2 לתלבושות. "אנני הול" היחיד שזכה לסרט הטוב ביותר ולבימוי. סרטים אחרים זכו רק על תסריט או משחק (שתי שחקניות ראשיות, שחקן משנה אחד ו-4 פעמים שחקנית משנה). דיאן ויסט זכתה בשני האוסקרים שלה כשחקנית משנה בסרטים של אלן.

אלן עצמו היה מועמד לאוסקר 24 פעמים: 7 פעמים כבמאי (כמו סטיבן ספילברג, דיויד לין ופרד זינמן; רק פחות מאשר ויליאם ויילר, בילי ויילדר ומרטין סקורסיזה), פעם אחת כשחקן ו-16 פעמים כתסריטאי, יותר מכל אדם אחר לתסריט. הוא זכה על בימוי "אנני הול" (1977), ושלוש פעמים על תסריט, על שלושת סרטיו שהיו מועמדים לסרט הטוב ביותר: "אנני הול", "חנה ואחיותיה" (1986) ו"חצות בפריז" (2011).

גורדון ויליס צילם את 8 סרטיו בין 1977 ל-1985. לאחר מכן קרלו די פלמה צילם 11 סרטים (וגם את סרט הטלוויזיה שלו "אל תשתו את המים") בין 1986 ל-1997. סוון ניקווסט, הצלם הקבוע של אינגמר ברגמן, אחראי לארבעה סרטים של אלן (כולל השליש שלו ב"סיפורי נייו יורק"). פיי זאהו (Fei Zhao) הסיני צילם שלושה סרטים ברצף מ-1999 ל-2001, והעבודה אתו -שהצריכה מתורגמנים צמודים- היוותה השראה לצלם הזר ב"סוף הוליוודי" (2002). במאה הנוכחית עבד על 5 סרטים עם הצלם דריוס קונדי, 3 עם וילמוש זיגמונד, 2 עם רמי אדפרסין הבריטי בסרטים שצולמו באנגליה, ו-2 עם הספרדי חוויאר אגירסרוב. ויטוריו סטוררו צילם את שלושת הסרטים האחרונים, כולל זה מהשנה שעוד אין לו תאריך הפצה.

 

1969 קח את הכסף וברח

קומדיה מעולה ומצחיקה. וודי אלן כתב (עם מיקי רוז), ביים ומשחק בתפקיד הראשי כווירג'יל, פושע לא יוצלח. רוז כתב אתו את "מה קורה, טייגר לילי?", שבו לקח אלן סרט יפני וסיפק לו דיבוב שלא קשור לעלילה המקורית של הסרט והפך אותו לקומדיה שהצליחה מאוד, וגם את סרטו הבא, "בננות".

"קח את הכסף וברח". וודי אלן.

"קח את הכסף וברח". וודי אלן

הסרט הוא בעצם מערכונים קומיים מחוברים כסרט תיעודי (מה שנראה היום כמבנה מובן מאליו ובהמשך קיבל את השם mockumentary) עם קריינות של ג'קסון בק, שהתפרנס מדיבוב וקריינות וקולו נשמע גם ב"ימי הרדיו" (1987).
וירג'יל סטארקוול, כמו אלן, נולד ב-1.12.35. בפלאשבק רואים אותו כילד ג'ינג'י ממושקף שסבו נהג לקחת אותו לסרטים ולמשחקי בייסבול. וירג'יל מנסה לשדוד מישהי ומגלה שהוא מכיר אותה במקרה מהעבר. דבר דומה קורה ב"ימי הרדיו".
כבר בסרטו הראשון מקבלים את הדמות המוכרת של אלן: מקריח, מרכיב משקפיים שחורי מסגרת, עם משפטים אבסורדיים והומור פיזי וחזותי. הוא מדוכא (לדברי אשתו), מזכיר את יהדותו ודן באמונה באלוהים. הוא מנגן על צ'לו, אלרגי לשוקולד ויורד על סוכני ביטוח.

בין "המרואיינים" יש את ההורים של וירג'יל, שמתביישים בבנם, ופסיכיאטר בשם ג'וליאס אפשֹטִין, כשם אחד מתסריטאי "קזבלנקה", סרט שאלן אוהב ושימש השראה למחזהו "שחק אותה סם". השחקנית לואיז לסר (אשתו השנייה מתוך שלוש של אלן) מגלמת את קיי לואיס, עדה בקטע לקראת הסוף. היא תופיע בשלושה סרטים נוספים שלו. ג'נט מרגולין מגלמת דמות בשם לואיז, והיא תגלם את אשתו לשעבר השנייה של אלווי (אלן) ב"אנני הול" (1977).

"קח את הכסף וברח". וודי אלן.

"קח את הכסף וברח". וודי אלן

זו הראשונה בחמש הקומדיות הפרועות-שטותיות של אלן. הוא משלב קטעים מהסטנדאפ שלו אבל זה גם סרט חזותי מאוד, עם מוטיבים של סרט אילם. סוף הסרט מתרחש בניו יורק.
על המוזיקה, כולל נעימת הנושא שחוזרת לאורך הסרט (מה שאלן יאמץ בהרבה מסרטיו), אחראי מרווין המליש, שילחין גם את סרטו הבא. "קח" הוא בסך הכול סרטו השלישי של המליש, שבהמשך התפרסם בזכות "כך היינו", "המרגלת שאהבה אותי" ו"בחירתה של סופי".

בסרט יש פרודיה קצרה לשעשועון המצליח ?What’s My Line ששודר ברצף בטלוויזיה האמריקאית מ-1951 עד 1967! השאלות והמונחים לקוחים ממנה. בין 1963 ל-1967 אלן הופיע 9 פעמים בתכנית, 6 פעמים בפאנל שניסה לנחש את משלחי היד של האורחים-המתמודדים ו-3 פעמים ניסו חברי הפאנל מכוסי העיניים לנחש מי האורח המפורסם באולפן. גם ב"כל מה שרצית לדעת על מין ולא העזת לשאול" (1972) יש פרודיה על השעשועון.

"קח את הכסף וברח". וודי אלן.

"קח את הכסף וברח". וודי אלן

המוטיב של פושעים ופשעים יחזור לאורך כל הקריירה של אלן. יש לו ולעורך שלו, ראלף רוזנבלום, יכולת ליצור משהו נהיר ושוטף במה שהיה יכול להיות בלגן נוראי. ב-85 דקות בלבד יש כל כך הרבה קטעים בלתי נשכחים: כשהוא מנגן בתזמורת הצועדת, עם הסבון בכלא, שוד הבנק שמשתבש בשל כתב יד לא ברור, וסיום מוצלח ונהדר. איזו פתיחה אדירה לקריירה ארוכה.

[…] הסקירות הקודמות על סרטי וודי אלן: הקדמה וקח את הכסף וברח בננות כל מה שרצית לדעת על מין ולא העזת לשאול ישנוני […]

[…] וודי אלן בסגנון סרט תיעודי אחרי "קח את הכסף וברח" (הסרט הראשון שאלן כתב וביים) אך בניגוד אליו מדובר ברעיון דרמטי-פנטסטי והסרט כאילו […]

[…] הקודמות על סרטי וודי אלן: הקדמה וקח את הכסף וברח, בננות, כל מה שרצית לדעת על מין ולא העזת […]

[…] הקודמות על סרטי וודי אלן: הקדמה וקח את הכסף וברח, בננות, כל מה שרצית לדעת על מין ולא העזת […]

[…] וודי אלן בסגנון סרט תיעודי אחרי "קח את הכסף וברח" (הסרט הראשון שאלן כתב וביים) אך בניגוד אליו מדובר ברעיון דרמטי-פנטסטי והסרט כאילו […]

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?