שיר הלל לצבא ההגנה לישראל
הניתוק הרגשי שבו הוצגו גיבורי "בה"ד 1" אולי מתאים לצבא, אבל לא עובד בטלוויזיה, אשר צריכה קונפליקטים ודילמה, לא פסקנות תקיפה. התוצאה היא תיעוד בנאלי וחסר עומק על אחד המיתוסים ההולכים ודועכים של החברה הישראלית
הלוואי ויכולתי לחיות איזו יממה-שתיים בתוך הראש של רוני דניאל. נראה לי מקום טוב להתנהל בו. נחרץ, בטוח, חסר לבטים, מרופד בסיסמאות ובאידיאולוגיות פסקניות. הנה לכם רעיון לריאליטי אמיתי: להיות רוני דניאלקוביץ'. את הפיילוט כבר הכינו ב"רשת", יכולתם לראותו אותו אתמול. קוראים לזה "בה"ד 1", והוא עוסק במה שממילא ממלא חלק גדול מקיומו של דניאל כפרשן הצבאי של חדשות 2: שיר הלל לצבא הגנה לישראל.
ריאליטי על קורס קצינים, ככה קוראים לזה היום. אולי כדי למשוך את הנוער לבוא לקורס קצינים, כי היי, זה ממש כמו ריאליטי, לא? משימות, הדחות של ועדת שופטים, גלגל הצלה (אפשר לחזור בקורס הבא, כמו שקרה לסג"מ איתי), יש גמר. אז למה כל הסיפור נראה כמו הפסקת פרסומות אחת גדולה?
בה"ד 1. גברים אמיתיים שאוכלים לוף וישנים על אבנים (צילומים: יוני המנחם)
"בה"ד 1" רצתה להעלות את קרנו של קורס קצינים, זה ברור. יודעים מה? גם לגיטימי. אני אמנם תיעבתי את השירות הצבאי שלי, אבל אני מכירה בהכנעה בזה שיש אנשים שצה"ל גורם להם להתפתח נפשית. אבל "בה"ד 1" צולמה כולה דרך העיניים של רוני דניאל ושאר מורעלי מדים מתוך המערכת, מה שאומר שקיבלנו את מה שבאמת מעניין לדעתם בקורס קצינים: משימות ניווט, גברים אמיתיים שאוכלים לוף וטונה וישנים על אבנים. קצת קשה להם, אבל הם תמיד יודעים שיהיה בסדר, וגם אם תעיר אותם באמצע הלילה הם יפציצו בדוקטרינות מדוקלמות היטב על דבקות במטרה וחתירה לניצחון.
תסלחו לי מאוד, מעניין לי את העכוז. מעייף ומעציב אותי לשמוע על תאוות המלחמה אליה מחנכים את דור הצוערים הזה, מתיש אותי האקשן הצבאי, קפיצות מעל קירות, משימות ניווט שנכשלו ונותרו בחלל הריק, זלילות עפר וזחילות גחון. מעניין אותי מה עובר על מתבגרים בני 19 שמגיעים למקום הזה, למה באמת הם מגיעים אליו, מה עובר עליהם רגשית ונפשית כשהם מצליחים או נכשלים. כל אלה נעדרו מהפרק הראשון של "בה"ד 1". אולי כי זה אחד הכלים שצבא הגנה לישראל מעניק לחיילים שלו, שאמורים להתעניין בדבר אחד בלבד: לנצח את המלחמה הבאה: ניתוק רגשי.
נותר רק להתרגש למראה הדגל המתנופף בשקיעה
אבל זה לא עובד בטלוויזיה. הטלוויזיה צריכה סיפור, צריכה דמויות (לא יותר מדי דמויות. לא עשר), צריכה הזדהות רגשית. מה שמעניין את רוני דניאל בצה"ל לא מספיק טוב לצורך העניין. הבועה בה הוא ואנשי הצבא האחרים מתקיימים בה, שדורשת קבלה עיוורת כמעט של מה שיגידו המפקדים שלך (ע"ע אל"מ אהרון חליווה בסצנת ההדחה), לא עוברת טוב בתרגום לשפת הטלוויזיה. היא משעממת. דרמה צריכה קונפליקט, צריכה דילמה. אצל רוני דניאל הכל חד משמעי ותקיף ונחוש. נותר לנו רק להתרגש למראה דגל ישראל המתנופף על רקע השקיעה, שזה נחמד, אבל אני העדפתי את שקופית טחנת הרוח.
הדיון שבסוף התוכנית רק החמיר את המצב – יושבים אנשים בוגרים, מורכבים, דעתניים, ומריירים על הצבא לפי התור, בניצוחה של דנה ויס, שמשום מה השתלבה מצוין במארש הכללי. בתוך הררי המלל הבנאליים והמרדימים האלה הסתתרו משום מה כמה קטעי וידאו שהוכיחו שהחומרים לדרמה תיעודית טובה דווקא היו בשטח, ואפילו נלכדו על ידי המצלמה (ויכוחים פוליטיים בחדרי החיילים, עימות בין חייל להורים שלו, מתנחלים שזועמים על צה"ל), אבל כנראה נשארו על רצפת חדר העריכה, כי לא תאמו את השקפת העולם של דניאל.
רוני דניאל קיבל מתנה, כניסה עם מצלמות לסיר לחץ צה"לי בתקופה שנויה במחלוקת, פוטנציאל אדיר לדרמה מרגשת, אבל העדיף להישאר נאמן לתפיסות שלו, ואולי בגללן קיבל את הגישה מלכתחילה. התוצאה היא תיעוד בנאלי וחסר עומק על אחד מהמיתוסים ההולכים ודועכים של החברה הישראלית. אבל היי, העיקר ששמרנו על המוניטין של הצבא הכי טוב בעולם.
דניאל. דוקטרינות מדוקלמות היטב
צילום: קובי בכר
מומלצים
