העבר, הוי העבר, זה הרודף אותנו ולא נותן מנוח, חודר לחיינו ומשפיע על מהלכינו, על הוויתנו, על האסוציאציות שלנו, על מעשינו ועל שאריות המוסר האישי והפרטי באשר הוא. העבר שנסיון להכיר בקיומו ולהכיל את תוצאותיו העסיק אותנו במאמר הביקורת הקודם על "נולד בדיר יאסין" ועורר לא מעט תגובות שרובן פוליטיות ולא ענייניות, העבר שירחף גם על ביקורת נוספת שתפורסם כאן בקרוב על סיפור הטבול באירועים שהתרחשו באמריקה של המאה ה-19 ועומדים ביסוד "אשה צועדת קדימה" עם ג'סיקה צ'סטיין , העבר הוא גם הכוח המניע בסרטם התעודי המרתק של יאיר לב ודוד דרעי "אתה מת רק פעמיים".
אבל בניגוד לנסיון הדידקטי, המוסרי, השילוחי של "נולד" ו"אשה", סרטו של יאיר לב מביט על המציאות בהשתאות וצולל לנבכי פרשיה אנושית-בלשית תוך כדי הכרה מרגשת ביכולתו של אדם לדבוק בחיים, לעזור לזולתו, לאהוב ולהכיר במאחד ובמחבר גם את מי ששורשיו נטועים בכרי גידול שונים, חלקם אפילו דמוניים. הסרט הוא פלג של תקווה ואופטימיות הנובע ממקורות מורעלים שהזמן, הצורך וההגיון טיהרו במהלכן מהשאול אל פני האדמה.
זהו סיפור בלשי- מלודרמטי שמתחיל בצוואה ובירושה ומתפתל דרך סיבוך משפטי לתגלית אניגמטית מסתורית ממש ומשם לנקיקים של נבירה בהיסטוריה של שתי משפחות שעמדו משני צידיו של המתרס הנורא של מלחמת העולם השניה, המשטר הנאצי והפרקטיקה הנוראה שיישם. לב שעסק לא מעט בנושאים של מורשת השואה ("הוגו" ו"הוגו 2"), בעיקר על בני הדור השני מרחיב כאן את היריעה לדור השלישי ויוצא לגבות עדויות גם מהצד האוסטרי של הסאגה הבלתי נגמרת.
זה מתחיל כשאמו של יאיר מספרת לו שנודע לה כי היא היורשת החוקית של בית בצפון לונדון. לאחר כמה ימים של שמחה מסתבר שכדי לקבל את הירושה היא צריכה להוכיח שהיא בתו של אחד ארנסט בכינסקי, מי שידעה כל השנים שהוא אביה. הסיטואציה שנראית פשוטה על פניה מסתבכת כאשר מסתבר שבאוסטריה מתגלה תעודת פטירה של אדם אחר, גם הוא ארנסט בכינסקי שנולד באותו יום ובאותו מקום כמו הסב ונושא את אותו מספר זהות. בניגוד לסבו של לב, אבי אמו שחי בארץ עוד מימים שלפני המלחמה, הארנסט בכינסקי האוסטרי לא עזב את אירופה ושימש אפילו לאחר המלחמה נשיא הקהילה היהודית באינסברוק.
לב יוצא לאוסטריה כדי לברר מיהו אותו ארנסט מסתורי שצץ לו בחיי משפחתו וצולל בנבכי פרשיה מרתקת התופחת מעל הצרכים הגשמיים של השגת הירושה. במידה מסוימת הוא אמנם מחפש בית בלונדון אבל מוצא סיפור מוסר מרגש, עוד אחד מאותם סיפורים מטורפים שבנו את המציאות המורכבת של ימי השואה באירופה, שמצטרף לפלטת הצבעים האפלים שנותרה אחרי המלחמה הנוראה ההיא.
במסעו אל התופת הוא פוגש את בני הקהילה היהודית באינסברוק, הוא פוגש חוקרים וגנאולוגים שעוזרים לו בחיפושיו, הוא נובר בארכיונים מסודרים בקפדנות אוסטרית ויוצר קשר עם נכד למשפחה שהיתה חלק מהמערכת החברתית הנאצית באוסטריה ובהם גם אנשי אס אס. הנכד, היום כבר אב לילדים מלווה אותו בחלק מנדודיו בין העובדות שלעיתים הן קשות מנשוא. לאיטה נפרשת מסכת מרתקת של יחסים שגעשו מעל ומתחת לפני השטח, טילטלו גורלות ויצרו מציאות מעוותת שהתאימה עצמה לעולם מעוות במוטציה של צורך קיומי.
הסרט שעוקב אחרי המסע הבלשי המרתק הזה מציע כמה רגעים חזקים במיוחד שבהם מתנגחות אמיתות, שבהם ניתכות האשמות, שבהם העבר שחלק מהדמויות מנסות לטשטש ואולי גם למחוק, צף ועולה בכל חריפותו. לצידם גם רגעים מרגשים שיש בהם יותר מאהבת אדם וצורך של תיקון נפש שמעוררים בסופו של הסרט תקווה להסכמה אנושית תוך הכרה והכלה.
לב מתנהל בתוך הסיטואציה כבלש לכל דבר. ברגע מסויים אומרת לו אימו בשיחת טלפון "תזהר, זה יכול להיות מסוכן. אולי תלך עם הסיפור למשטרה, שהם יחקרו". "אני הבלש" הוא עונה לה ואכן הסקרנות והמחויבות המוסרית גוברת כאן, כמו בז'אנר סרטי הבלש הפרטי שבו סיפור הפתיחה נגוז אל מול הגילויים במהלך הדרך ואלה שולחים את הבלש לחקור לעומקו של הסיפור המתגלה בפניו.
כמובן שאין כאן אפשרות לספר בפירוט את מהלכיה הפתלתלים של העלילה שכיוונה משתנה כל הזמן והיא לא מפסיקה להדהים, לגרות ולהפנט לקראת הסוף שאינו צפוי בהחלט. אבל הסיפור יונק אותנו אל מהלכיו ומרגש במסקנותיו דווקא בשל הפתרון הלא צפוי והלא שיגרתי. פתרון שיש בו גם הרבה תקווה שנבטה גם בימים הקשים ההם. ואולי זאת יכולה להיות גם רמיזה להווה ולעתיד שלנו, היורשים האמתיים של הדרמה הנוראה ההיא.
You Only Die Twice