$
קולנוע וטלוויזיה

ביקורת סרט: הולך על הומור שחור

הבמאי גאס ואן סאנט הפך את הדרמה הביוגרפית “אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל”, על נכה שמשתקם בעזרת כישרון האיור שלו, לקולנוע רב־קסם

יאיר רוה 08:3606.08.18
מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט טוב של גאס ואן סאנט? הבמאי, שבתחילת שנות התשעים עזר להגדיר את הקולנוע האמריקאי העצמאי החדש, וגם את הגל החדש של הקולנוע הלהט”בי בזכות סרטיו “דראגסטור קאובוי” ו”איידהו שלי” - מזגזג מאז ב־17 סרטיו כמו נהג שיכור בין כל מיני סוגי סרטים.

 

פרסיו יעידו עליו: יש לו גם את דקל הזהב מפסטיבל קאן (על “אלפנט”, יצירת המופת הגדולה שלו, מבחינתי) וגם שתי מועמדויות לאוסקר כבמאי (על “סיפורו של וויל האנטינג” ו”מילק” — שני סרטים שזיכו גם השחקנים וגם את התסריטאים שלהם באוסקר). כלומר, יש לו גם את הצד שמחפש קולנוע בעל גוון ניסיוני, אבל גם את היכולת לעשות דרמות אמריקאיות מסחריות וקומוניקטיביות. בחיפושיו אחרי הרפתקאות קולנוע היו לו גם כמה נפילות די מביכות (הרימייק ל”פסיכו”, למשל).

 

מימין ג’ונה היל וחואקין פיניקס מתוך הסרט "אל דאגה הוא לא יגיע רחוק ברגל" מימין ג’ונה היל וחואקין פיניקס מתוך הסרט "אל דאגה הוא לא יגיע רחוק ברגל" צילום: © Filmcoopi

 

קריקטורה רועדת ושיקומית

 

מכיוון שלא ראיתי סרט של ואן סאנט שחיבבתי בעשר השנים האחרונות (מאז “מילק”), תהיתי האם יש טעם לטרוח עם סרטו החדש “אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל” (שהוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון ויופץ בקרוב בקולנוע לב). וכך כמעט החמצתי את אחד הסרטים היפים של העונה, ואחד הסרטים הטובים של ואן סאנט כבמאי. כמו בכל סרטיו הטובים גם הפעם היה אפשר אולי לפצח את הקריירה של ואן סאנט ולתת בה סימנים: כל סרטיו הטובים ביותר צולמו בפורטלנד, אורגון, העיר שבה גדל. וגם: הוא היה שותף לכתיבת התסריט של כל סרטיו הטובים ביותר. במקרה של “אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל” ואן סאנט שותף לכתיבת התסריט ולעריכה והסרט גם מצולם בפורטלנד. התוצאה היא קולנוע שמתפקד גם כדרמה ביוגרפית נוגעת ללב על אמן שנלחם במגבלותיו הגופניות, וגם סרט שמחפש באופן תדיר מקוריות צורנית.

 

חואקין פיניקס - שהסרט הזה הוא עדות נוספת לכך שהוא הרוברט דה נירו של ימינו - מגלם את דמותו של ג’ון קאלאהן, בן העיר פורטלנד, בטלן אלכוהוליסט, שהפך משותק כתוצאה מתאונת דרכים. בעודו מנסה להשתקם הוא מגלה את כישרון האיור שלו, והוא הופך בשנות השמונים לאחד המאיירים והקריקטוריסטים המוכרים בארה”ב. קו האיור שלו רועד, בגלל השיתוק בידיו, וההומור שלו שחור — ופוגעני למי שלא יודע שהוא עצמו נכה — אבל הוא מצליח להפוך את ריבועי האיור וההומור האלה למעין בועות מחשבה שעוזרות לו לנסח את העולם, ולהציג את האבסורד שבו.

 

מאסטר בבימוי שחקנים

 

זה המקום שבו סרטו של ואן סאנט מפסיק להיות דרמת שיקום נוסחתית ומתחיל להיות ניסוי קולנועי מרתק. ואן סאנט — שמעבד את האוטוביוגרפיה שכתב קאלאהן (שהלך לעולמו ב־2010) — הופך כמה מהקריקטורות שלו לסרטי אנימציה קצרצרים, שמתפקדים לא רק בתור אתנחתות קומיות, אלא גם כהצצה אל המחשבות והתת־מודע של הגיבור.

 

ואן סאנט הוא מאסטר בבימוי שחקנים. האוסקרים של רובין וויליאמס ושון פן הם עדות, אבל גם התפקידים של קיאנו ריבס, ריבר פיניקס, מט דיימון, בן אפלק וניקול קידמן בסרטיו הציגו את מיטב עבודתם. בסרט הזה ואן סאנט מלהק שני שחקנים קומיים לתפקידים רציניים והם עושים עבודה מבריקה ומרגשת: ג’ק בלאק וג’ונה היל. הטרנספורמציה של היל מופלאה: עם שיער ארוך וזקן, ואחרי דיאטה מסיבית, הוא מחזיק את הלב של הסרט בתור מין גורו מקומי שמתפקד בתור המנטור של קאלאהן, ומי שמלווה אותו בניסיונותיו להיגמל מאלכוהול והרס עצמי. התפקיד של ג’ונה היל, הדמות המקאברית של קאלאהן והבימוי רב־המקוריות של ואן סאנט הופכים את “אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל” לסרט שקשה להגות את שמו, אבל גם קשה לעמוד בקסמו.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x