ביקורת סרט - "האישה": משחק נהדר שמחפה על עלילה חלשה

מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, ומנקודת המוצא הזו נובעת עלילת הסרט "האישה" (The Wife). כמתבקש מכותרתו, הוא עוסק בזו שהפונקציה היחידה שלה הוא להיות "אשתו של".

מה שעובד היטב, באופן מפתיע, בסרט שביים ביורן רונגה השוודי על פי ספרה של מג ווליצר הוא שהדמות הזו, של "האישה שאיתו", מצליחה לגעת ללב - וזאת, אף שהסיפור לוקה במידה בלתי סבירה של מופרכות. כן, זהו עוד אחד מאותם סרטים על אישה שמקריבה את עצמה למען גבר שאינו באמת ראוי לכך – אנוכי, בוגדני, נצלן – מבלי שלרגע היא תתהה האם לא הגיע הזמן לשים לכך סוף.

ביקורות קולנוע נוספות:

"כריסטופר רובין"

"המרגל שזרק אותי"

"הבלתי רשמיים"

"משימה בלתי אפשרית: התרסקות"

הסרט מתבסס על גילוי דרמטי מסעיר, שאמור להיות ברור לכל מי שצפה בקדימון. לטובת אלה שלא, נציין רק שצמד גיבוריו הם סופר מהולל, יהודי דרך אגב (ג'ונתן פרייס), ואשתו (גלן קלוז) המתבשרים ממש בהתחלה על זכייתו בפרס נובל לספרות. לאחר אקספוזיציה קצרה המתארת את האידיליה ארוכת השנים שבין הסופר המרוכז בעצמו והאישה העובדת אותו – עוברת העלילה לשטוקהולם בירת שוודיה לימים המקדימים את הטקס החגיגי.

דווקא אז, במה שאמורים להיות הרגעים המאושרים בחייהם (במהלך שהותם שם, בני הזוג אף מתבשרים על הולדת נכדם הראשון), מתחילים להתגלע בין השניים מחלוקות ומתחים, ובקיעים צצים על פני השטח של זוגיות-למופת. לא עוזרת נוכחותם של הבן (מקס איירונס), בעצמו צעיר בעל שאיפות ספרותיות השואף למעט עידוד והכרה מאביו, ושל עיתונאי חטטן (כריסטיאן סלייטר) החפץ לכתוב את הביוגרפיה של הסופר הנחשב – על אף התנגדותו הנחרצת של הנ"ל.

כאשר הסופר שוכח את שמה של אחת מגיבורות הרומנים שלו, ולמעשה נדמה כאילו אין לו כלל מושג מי היא – זהו האות עבור הצופה להתחיל לחשוד. הסיפור עצמו נע בין ההווה לעבר, אל שלהי שנות ה-50, כאשר הסופר-לעתיד, עתה עדיין מרצה צעיר (ונשוי) לספרות, פוגש במי-שעתידה-להיות-אשתו-השנייה – סטודנטית מבריקה שאינה מצליחה לפרסם את סיפוריה הקצרים מהטעם הפשוט שהיא אישה. בהווה, הסופר מגלה עניין רב מדי בצלמת מקומית המלווה אותו לקראת הטקס (קארין פרנץ קורלוף), והעובדה הזו אינה נעדרת מעיני אשתו שמבחינה בכל גם אם אינה אומרת.

"האישה" מעצב את דיוקנה של אישה שנעתרת-לכאורה למעמדה השולי בחייו המקצועיים של בעלה. נכון יותר: אישה המקריבה את עצמה על מזבח הצלחתו של בעלה. התסריט (של ג'יין אנדרסון) לא לגמרי מבהיר מדוע היא בחרה לוותר לחלוטין על ההבטחה הספרותית שהייתה בה, וגם הגילוי המרעיש, שאותו כאמור לא נחשוף, אינו מספק הסבר משכנע. יתר על כן: בהנחה שפרס נובל אינו העיטור הספרותי היחיד בו זוכה בעלה, לא ברור מדוע מה שמתרחש כאן לא קרה הרבה קודם. אלא אם מישהי – הסופרת, נניח – התאהבה בדימוי של רעיה המבטלת את עצמה משך כל חיי אישהּ.

נקודה תמוהה נוספת קשורה למעשה האמנות עצמו. הבעל, כך שבים ומזכירים פה, הוא לא פחות מגאון שיצר שפה ספרותית חדשה. ממש ג'יימס ג'ויס של תקופתנו. ועם זאת, אף לא פעם אחת אנו זוכים לשמוע ולו שורה אחת ממה שהוא (לכאורה) כתב. הדברים מתמיהים אף יותר נוכח הגילוי-שלא-נדון-בו. השאלה עד כמה גאונות יכולה להיות עצורה ומאופקת – באופן משונה, אפילו משועבדת – אינה מעניקה לסיפור עומק, מורכבות ושכנוע.

בעידן הנוכחי (עלילת הסרט, אגב, מתרחשת ב-1992), "האישה" מציע סיפור שלא צריך עוד לקרות. הוא גם מציע דמות נשית שהכוח שלה, באופן פרדוקסלי, נובע מנכונותה להעלים את קולה ("אני ממליכה מלכים" היא מסננת במהלך נאומו של בעלה בארוחת ערב חגיגית). זהו דימוי החורג משמעותית מהרגע העכשווי שתובע מנשים להשמיע את קולן – בצורת דיבור או בכתב (ע"ע "שלושה שלטים").

הסיבה העיקרית לצפות בסרט – שנדמה כי היה עובד טוב יותר כמחזה המתרחש בסוויטה של בני הזוג ערב קבלת הפרס – היא הופעתם של פרייס וקלוז. לעיתים, אולי בגלל זירת ההתרחשות, הדינמיקה ביניהם מזכירה סרט של אינגמר ברגמן, ונוכחותם מעניקה למעשיה המאולצת-מדיי הזו את מנת החסד שלה. ואולי דווקא הופעתה של קלוז בתפקיד האישה שמעולם לא זכתה להכרה לה היא ראויה היא זו שתעניק לה, כמה אירוני, בעונת הפרסים הממשמשת ובאה את האוסקר המיוחל, אחרי שש מועמדויות ואפס זכיות.