הנפשה עם נפש

אי אפשר להסביר קסם אמיתי מהו. אבל כשאתה חוזה בו, ונכבש על ידו, אתה יודע שהוא שם. ו“פוניו" של אמן האנימה, האנימציה היפנית, הייאו מיאזאקי (“המסע המופלא", “הטירה הנעה"), הוא בדיוק זה. סרט שכולו קסם.

“פוניו", חגיגה של צבעים ודמיון, מביא את סיפורה של דגיגה אדומה, אחת משלל בנותיו של המכשף הימי פוג'ימוטו, שרוצה להיות בת אדם. היא נאספת על ידי הילד סוסוקה, החי על צוק-משקיף-לים יחד עם אמו, מטפלת במעון יום לקשישים, ושאביו הוא יורד ים שנעדר רוב הזמן מהבית. או-אז שולח המכשף, בעל כוחות העל ומראה כוכב הרוק המזדקן, את גלי הים כדי להחזיר את בתו אליו.

זהו סיפור פשוט ביחס לעבודותיו הנפלאות האחרות של מיאזאקי, פשוט במובן הטהור של המילה. אתה מוצא עצמך מתענג על הצבעים ועל עיצוב העולם הימי והסביבה, כמו באיזו פנטזיה פסיכדלית, יותר מאשר על הסיפור והמסר. אלה, כמו תמיד אצל מיאזקי, עוסקים בתמימותם של ילדים ובתקווה שהיא מסמלת, ומעלים סוגיות בעלות חשיבות אקולוגית.

שומר מסורת

מיאזאקי הוא האנימטור הנערץ על ג'ון לסיטר, ממייסדי "פיקסאר", ומי שאחראי גם על הגרסה דוברת אנגלית של "פוניו", שמדבביה הם, בין היתר, מאט דיימון, קייט בלנשט, ליאם ניסן וטינה פיי (הסרט, שמופץ באמריקה על ידי “דיסני”, עתיד לפתוח שם בעוד כשבועיים). אך ההעדפה בין שני ענקי האנימציה הללו – "פיקסאר" ומיאזאקי – נתונה פה לזה האחרון.

יש משהו כל כך חי ועמוק באנימציה המסורתית והפנטסטית שמייצג הגאון היפני המצליח מאוד במולדתו ("פוניו" גרף 160 מיליון דולר ביפן, וסרטו זוכה האוסקר “המסע המופלא” מ-2001 עקף שם בהכנסותיו את “טיטניק”), מול תחכום-היתר שלוקים בו, במחילה, סרטי "פיקסאר". זהו בדיוק ההבדל שבין טכנולוגיה ממוחשבת השוברת את שיאי עצמה לבין דמיון אנושי שאין שני לו.

"פוניו". העדפה של החיבור בין הדמיון ומגע היד שמממש אותו

אכן, “פוניו" מצויר כולו על ידי צוות של אנימטורים, שנדרש לכ-170 אלף תמונות מצוירות-ביד (מיאזאקי התנסה בטכנולוגיה ממוחשבת בחלקים מסרטו הקודם, “הטירה הנעה" מ-2004, והעדיף הפעם לחזור אל הטכניקה ההולכת ונעלמת, ש”סטודיו ג'יבלי” שייסד ב-1985 הוא אחד ממעוזיה האחרונים). יש בכך משום הכרזה – העדפה מובהקת של מסורת, של החיבור בין הדמיון ומגע היד שמממש אותו, על פני קפיטליזם קר ונטול רגש של ממש.

הכל מואר

"פוניו" מתנהל כמו סיפור ילדים שבו אין שום הגיון, רק קסם. כך, הים הופך להיות ישות בפני עצמו, עם גלים גדולים בצורת דולפינים, ואחר כך באה סופת הוריקן גדולה שמציפה את הכל, אבל החיים נמשכים כסדרם ואיש לא נפגע גם כשעיירת החוף נתונה כולה מתחת למים. הדמיון הילדותי הזה – שמנסה להעניק פרשנות ויזואלית לעולמם הפנימי של זאטוטים – הוא שמייחד את "פוניו"

מסרטיו הקודמים של מיאזאקי, שבלטה בהם נוכחות אפלה ומאיימת של כוחות דמוניים, כמו הרוחות, התפלצות וההורים-שנהפכים-לחזירים שאכלסו את “המסע המופלא”.

במובן זה, “פוניו" מסמל את חזרתו של מיאזאקי אל הסיפורים הפשוטים יותר (ואל הסרטים הקצרים יותר) שייצר בשנות ה-80: “השכן הקסום שלי טוטורו" (1988), על שתי אחיות המתיידדות עם שדון יער מסביר פנים, או "שירות המשלוחים של קיקי" (1989), שהגיבורה שלו היא מכשפה-ילדה. אבל גם בטריטוריה התמימה יותר הזו, עוסק מיאזאקי בנושאים שמופיעים גם בסרטיו האפלים יותר – התמודדותם של ילדים (בדרך כלל ילדות) מול עולם עוין, שהנוכחות ההורית בו, הממשית והסימבולית, חסרה או מאיימת.

"פוניו" מזכיר לנו שבתוך תוכנו כולנו ילדים בני חמש, שכמהים לשמוע את הסיפור-לפני-השינה. אך יש הבדל בין סיפור ילדים לאופן ילדותי שבו מספרים סיפור. מיאזאקי יודע לספר סיפור ילדים באופן שהופך לחוויה גם עבור מבוגרים.