"האוקיאנוס שבינינו" – מקסימום אגם…

אודה ואתוודה, אני אוהב את הים. כמי שגדל 200 מטר מהים בתל אביב, שחלק מההוויה שלו קשורה בחוף גורדון וחוף שרתון הוא חוף מציצים, שריח המלח על המים הוא יותר מטיפה מנשמת אפו, אני מוטרף על הכחול כחול הזה. נכון שגם באהבה הזאת יש מגבלות והן מגיעות אצלי עד המתניים. כלומר הים הוא אופציה לטבול בה עד עומק שכזה שהעמידה גם בגלים מפתיעים ומרושעים קצת יותר תהיה בטוחה. מה שמביא אותי להסתייגות התנהלותית שניה – אני נזהר בהרפתקאותי. אינני איש "אקסטרים" לא קופץ מגבהים ולא יורד מעמקים, לא אוהב לטוס ולא לקצר מרחקים באומגה. ככזה אינני מטרה נאותה למשמעות המשפט של אדמונד הילארי לפני או אחרי שכבש את האוורסט "אנשים לא מחליטים להיות יוצאי דופן. הם מחליטים לעשות מעשה יוצא דופן" משפט המצוטט בפתיחת הסרט שלפנינו,  במקרה שלי לפחות לא מעשים יוצאי דופן במובן הפיסי של המילה.

ולכן, נדמה לי שאם יש מוסר השכל בסרטו של ג'יימס מארש, הוא אינו מכוון אלי. מארש, כשהוא מביא את סיפורו של דונלד קרוהרסט האנגלי מנסה להציג מקרה טראגי של אדם שהאמביציה שלו גלשה מעבר לגבולות יכולתו והביאה להרס עצמי ומשפחתי, טרגדיה של אדם כל כך קטן שאפילו אי אפשר לאמץ במקרה שלו את טענת הגנת ההיבריס. זאת מיועדת לאנשים בסדרי גודל אחרים של פעולה, תוצאה והשפעה.

דונלד קרוהרסט היה איש קטן, ממציא קטן ולא מוצלח ביותר ("בלויידים לא היה מפורסם", כמילות השיר של אלתרמן) ואיש משפחה שליו שאהב לשוט בסופי שבוע עם הסירה הקטנה שלו במפרצון הקטן ליד הבית בדרום מערב אנגליה. הוא נגרר למסע פרסום שלא בטובתו והחליט להתמודד בתחרות שהיתה גדולה מאוד על מידותיו. הוא הודיע לעולם שהוא יוצא להקיף יבשות ואוקיאנוסים ויהיה הראשון שיעשה את זה לבדו ובלי לעצור ולו פעם אחת על יבשה. יותר מזה – בעזרת הסירה שתכנן הוא יהיה הספן הזריז ביותר שיקיף את כדור הארץ בתנאים שהתחרות העמידה. האם עשה זאת משיגעון גדלות, או להיפך מחוסר ביטחון עצמי, האם בהתקף של חוסר אחריות או אולי בשל הפרס של אלפי הפאונדס שהעמיד ה"טיימס" הלונדוני לטובת המנצח. איש לא ידע, אבל ההחלטה נפלה, לא בלי חששות ופחדים כנראה כתערובת של כל הסיבות הללו.

הסיפור שאכן התרחש אי שם בסוף שנות השישים באנגליה תפח דוקא השנה לשני סרטים לפחות שניסו להכיל את סיפורו וזה המעוטר ביותר כוכבים הגיע עכשיו לפתחנו. התחושה של החמצה להעביר את האניגמה האנושית הזאת מתגברת במהלכה של הצפיה בסרט ועימה גם התחושה שהסרט עצמו, ומארש כנושא הדגל נפלו בדיוק באותו פח איליו נשאב של גיבור הסיפור קרוהרסט עצמו. התחושה היא שהיכולות של מארש היו קטנות על הסיפור כפי שאפשר היה לספר אותו ולכן יוצא שכרו בהפסדו.

כביכול הסרט הוא בן למשפחת הסיפורים על האיש הקטן המתמודד עם סיטואציות חזקות ממנו, אבל הוא בן חורג לאותה משפחה. כי סיפורים כאלה שאינם מתחלקים לבדיית הסוף הטוב והחלום האמריקאי (אולי האוניברסאלי) שבו המעז מנצח צריכים לשאת בתוכם איזו תובנה שילוחית או לפחות הסבר רציונאלי שנוכל לקחת הביתה. שניזהר בעתיד. אבל מארש לא מצייד אותנו בשום אופציה כזאת ומשאיר אותנו תלויים בתלישותו של הטירוף. זה מה שקורה אם אתם מסתובבים לכם יותר מידי בשמש, בעיקר אם זה במרחבי האין סוף של אוקיאנוס שיכול להיות בוגדני, לבד והמטרה שלכם מתרחקת, כמו שנמוגים שאריות הביטחון העצמי שלכם.

השורה התחתונה של הסרט, אם כן היא – אל תעשו שטויות ו"הכי טוב בבית". אבל למסקנה הזאת הגיעה כבר דורותי של "הקוסם מארץ עוץ" בנסיבות אחרות לגמרה ובסיפור שהיה לו מוסר השכל.

לא רק הסיום מאוד אמורפי ולא ברור, גם לא משכנע ולכן גם מאכזב. גם ההתנהלות בחלק הראשון של הסרט, של ההכנות למסע היא נטולת עוגנים דרמטיים, סליחה על הדימוי… דמותו של קרוהרסט מאופיינת בצורה סכמטית מאוד ומציעה לנו רק ראשי פרקים של אישיותו. הקפיצות מסיטואציה אחת לשניה אינן מאפשרות יצירת רצף של התרשמות ואגירת מספיק אהדה לאיש, והנקודות המוצגות יוצרות קו דק ושביר מידי של מי שנצטרך לצאת איתו להרפתקאה ארוכה ומסוכנת. כך גם דמותה של אשתו, של היחצ"ן שדוחף אותו ואת האגדה שנרקמת סביבו בעת המסע ושל האיש המממן את ההרפתקאה כולה. גם הרגעים שבהם הוא מלווה את בנית הספינה המיוחדת שלו, אותה הוא גם מתכנן, וגם העיכובים בלוח הזמנים שישפיעו על הצלחת או אי הצלחת המסע המתוכנן עשויים ברישול דרמטי, כמעט כלאחר יד.

בחלק השני יוצא קרוהרסט לשייט והתמונות שלו, לבדו בלב ים מתחלפות באלה המציגות את המתרחש בעיירה הקטנה ולמה שעובר בינתיים על אשתו וילדיו המצפים לחזרתו. זה נעשה בעריכה ששוברת את הרצף הדרמטי ומוסיפה ניכור לצופים הנעים מפרספקטיבה אחת לשניה. כל אלה מדללות מאוד את הסיפור ואת הרצון שלנו להזדהות עם מי מהדמויות המפוזרות על המסך.

קולין פירת' המאופק מצטיין בתפקידים של ג'נטלמנים אנגליים שרמנטיים המגלים טפח ומסתירים טפחיים. אז נכון שהטירוף שלבסוף הכניע את קרוהרטס מתפתח במעיים פנימה, אבל עיקרו של הסיפור הוא בפעולה שנכפית על הגיבור, הוא ומולו הים והטבע. ופירת', מסתבר, למרות שזה אולי סרטו הפיסי ביותר, כמו גיבורו לא מגיע אל המטרה הנכספת. רייצ'ל וויז כאשתו ממשיכה בהצגת שורה מיומנת של פרצופים שנעים בין מאוהבת לדואגת בתפקיד שמלכתחילה לא מציע לה אופציות להציג את כשרונה, המיתדלדל לאחרונה ורק דוויד תיוליס נשאר ממזר חסר תקנה, למרות שבכל סצנה שלו נראה שהוא מנסה לרוץ עוד אקסטרא מייל בשביל להגיע לדמות.

בשורה התחתונה, הנה סרט שתקוע באמצע הדרך ונשאר חסר פשר, חסר פואנטה וחסר סיבה אמיתית כדי להתאמץ ולראות אותו.

"האוקיאנוס שבינינו" – 7 מינוס בסולם אורשר
The Mercy 

 

רוצה לשתף ?