"ג'ולייט, הגרסה העירומה" – ביקורת #3

"ג'ולייט, הגרסה העירומה". איתן הוק, רוז בירן.

"ג'ולייט, הגרסה העירומה". איתן הוק, רוז בירן.

"ג'ולייט, הגרסה העירומה" הוא לא סרט פורנו, אלא דרמה על תוצאות של בחירות בחיים ועל הקשיים בניתובם למקום הרצוי תוך נאמנות לסביבה ולחיים הנוכחיים. הוא מצליח להצחיק וגם מעט לרגש ובעיקר שומר על קצב נכון ועניין, בשילוב של רגעים אנושיים שקל להזדהות איתם. לא מדובר בדרמה כבדה, למרות הנושאים הכבדים שהוא נוגע בהם.

עם ניסיון נרחב בבימוי סדרות טלוויזיה מצליח הבמאי ג'סי פרץ להציג את האישיויות העגולות שעיבדה אחותו התסריטאית יבגניה פרץ ביחד עם הזוג ג'ים טיילור ותמרה ג'נקינס מספרו של ניק הורנבי. הוא משכיל להדגיש דווקא את הדמויות (כמו שחשוב בסדרות), לעומת ההתרחשויות הלא מעטות בסרט, ובכך גורם לצופים להיות מושקעים יותר בגורלן. הסרט מתקדם ברוגע, ועל אף האירועים הלא שגרתיים שבו, הוא שומר על מציאותיות רבה וגם ההומור בו שאוב מהחיים עצמם ולא מטורף.

אנני (רוז ברן, "מסיבת רווקות") נמצאת בזוגיות יציבה עם דנקן (כריס או'דאוד, "מסיבת רווקות") כבר מספר שנים, יש לה עבודה יציבה במוזיאון ההיסטוריה בעיירת החוף בה הם מתגוררים והיא עצמה מתנהלת ביציבות מרשימה, אך היא מאסה בשלווה ובשגרתיות של חייה והיא נואשת לקצת ריגוש. דנקן בן זוגה עובד כפרופסור באוניברסיטה ומשקיע את רוב מרצו וזמנו הפנוי בחקר וניתוח יצירותיו הספורות של מוסיקאי, שהופיע בתחילת שנות ה-90 ונעלם במפתיע, בשם טאקר קרואו (אית'ן הוק, "לפני הזריחה"). כחלק מהעיסוק האובססיבי, דנקן מנהל ביד רמה את מועדון המעריצים של קרואו ובו הם דנים בלי סוף בכל ניואנס שביצירותיו ומעדכנים בתיאוריות ובשמועות חדשות על היוצר האובד. כשמגיעה לידיה של אנני קלטת הדמו הנדירה של האלבום היחיד של קרואו, "ג'ולייט", הכל משתנה.

מלבד נושא הבחירה שמאוד בולט בסרט, הוא סובב סביב המשמעות של משפחה וזוגיות. על המורכבות שביחסי הורים וילדים וניסיון לתקן את מה שנשבר ולחיות עם התוצאות של מה שאי אפשר לתקן. על הקושי להתעלות על דפוסי התנהגות קבועים ולאתגר את עצמך. על המקום של היחיד בתוך מערך זוגי ומתי צריך להעביר את הפוקוס פנימה. שום דבר לא חד או מלודרמטי בסרט וזוהי גדולתו.

רוז ברן משחקת טוב מאוד והיכולת שלה לגלם דמויות שנדמות במבט ראשון שבריריות, אך מתגלות עם עוצמות ויכולות מרשימות, משתלבת מושלם עם הדמות של אנני. יחד עם זאת, זו לא הופעת ענק ואני יכול לחשוב על לא מעט שחקניות שהיו עושות את העבודה באותה רמה, אם לא יותר. לאית'ן הוק יש נוכחות מרשימה על המסך ובאמצעות הדמות הוא מעורר כעס וגועל לצד חיבה וחמלה. גונב את ההצגה כריס או'דאוד שמכניס אנושיות רבה לדמות אגוצנטרית, נרקיסיסטית ואובססיבית תוך כדי שילוב הומור וקסם אישי.

"ג'ולייט, הגרסה העירומה". איתן הוק, רוז בירן.

"ג'ולייט, הגרסה העירומה". איתן הוק, רוז בירן.

לרוב כשספרים מעובדים לסרטים יש יותר עומק לדמויות והמניעים שדוחפים אותן פחות שטחיים וגם סרט זה לא יוצא דופן מבחינה זו. ספרים רבים של הורנבי עובדו לסרטים ("נאמנות גבוהה", "רווק פלוס ילד", שגם הם נוגעים במוזיקה, "אהבה על הדשא", "ברוקלין" ועוד) וכמובן שלא כולם מוצלחים, אך אפשר לקלוט שהדמויות בנויות באופן מלא, גם אם מוקצן מעט או לא אמין לחלוטין. הדמויות שבנה הורנבי אמינות ופגומות והסרט מעביר זאת מצוין.

חובבי הדרמות הקלילות יהנו מהסרט, ללא ספק. אני לא בטוח שרוב בני הנוער יוכלו להבין את מלוא המשמעות של הסרט, כיוון שנקודת ההזדהות עבורם תהיה מוגבלת, אבל גם הם יוכלו להנות מהדינמיקות בין הדמויות. כך שסרט זה מומלץ (כמעט) לכל הגילים, אך לא חובה לצפות בו בקולנוע – יכול להיות לערב מרגיע על הספה.

דירוג: ★★★★☆

ג'ולייט, הגרסה העירומה (ארה"ב, 2018)
בימוי: ג'סי פרץ | תסריט: יבגניה פרץ, ג'ים טיילור, תמרה ג'נקינס, ניק הורנבי | משחק: רוז בירן, איתן הוק, כריס או'דאווד, מייגן דודס | מוסיקה מקורית: נתן לרסון | צילום: רמי אדפרסין
הפצה: פורום פילם, החל מה-16.08.2018 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?