די מדהים לראות איך הפכו האחים תומר וברק הימן ("מיסטר גאגא", "מי יאהב אותי עכשיו") למעצמה מקומית בתחום הקולנוע הדוקומנטרי. הסרטים שלהם יוצאים אחד אחרי השני למסכי הקולנוע וממלאים אולמות — דבר נדיר מאוד כשמדובר בסרט תיעודי שאנו רגילים לראות בבית — והופכים לשיחת היום בקרב קהל הולך וגדל.

הצלחת סרטי הצמד, תומר (במאי) וברק (המפיק), היא בהתמקדות האנושית בסיפור חייהם המופלא והמוזר של גיבוריהם, שמוצגים תמיד בלי התנשאות או מוסרנות. עד שהגיע "יונתן אגסי הציל את חיי". סרטם החדש והמדובר הוא במובנים רבים הקיצוני והתובעני ביותר שעשו. במרכזו בחור בשם יונתן אגסי מחולון, שתוך שנים ספורות הפך לכוכב סרטי פורנו הומוסקסואליים וחי על הקו בין ברלין לישראל. חלקו הראשון של הסרט צולל במיומנות לעולם המאוד קיצוני ופרוע בו חי יונתן, וגם מספר בחדווה על אמו התומכת והמכילה. צריך להוריד את הכובע בפני תומר הימן, שלא ריכך, צינזר או עידן את חומריו: כך צריך להיות בסרט העוסק בפורנו. עירום ורגעי סקס יש בשפע, וגם מראות יותר קשים הקשורים לסמים.

אם יש לי ביקורת אחת על " אגסי" — בטח יחסית לסרטיו הקודמים וההומניסטיים של הימן — היא שהוא נכנע בשלב מסוים לאקסהיביציוניזם של הדמות שלו ושוקע איתה במסעה כלפי מטה. ייתכן שזו מכשלה קבועה בקולנוע תיעודי: אתה מתחיל לצלם סרט עם דמות שאתה חושב שתיקח אותך לכיוון אחד, והיא גוררת את הסיפור למקום אחר. אבל התוצאה היא סרט תיעודי שהוא הדבר הקרוב ביותר לקולנוע של פון טרייר, בו יש לך תחושה שהולמים בך בראש בלי הפסקה כדי שתזדעזע ותבכה.

כל זה לא הופך את "יונתן אגסי" לסרט פחות מעניין או מרתק בעשייתו, רק כזה שפחות התחברתי אליו.