ספייק לי לא היה מעולם במאי מעודן או מרומז במיוחד. גם בסרטו החדש והמדובר 'שחור על לבן' העוסק בשוטר שחור שהסתנן לקו־קלאקס־קלאן בשנות ה־70, הוא עושה כל מאמץ לדחוף לצופים בגרון את השורה התחתונה: טראמפ זה ה־KKK, ה־KKK זה טראמפ. גזענים לבנים בסרט אומרים במקרה משפטים כמו "נעשה את אמריקה גדולה שוב", ואם זה לא מספיק ברור, אז ספייק גם יראה בשלב מסוים את הנשיא דונלד בכבודו ואת ההתבטאות השערורייתית שלו מלפני שנה שבין הגזענים שהפגינו בשארלוטסוויל "יש אנשים טובים". כאמור, מעודן.

אז אין הרבה סאבטקסט ב'שחור על לבן', אבל מזל שהטקסט די פצצה: הסיפור הלא־ייאמן על שוטר שחור טירון (ג'ון דיוויד וושינגטון, הבן של דנזל, בעצמו שותף ותיק של לי) שמצא את עצמו מתחזה למגה־גזען, מצליח להוציא לא מעט רגעים קולנועיים כיפיים. לי עושה עבודה אפקטיבית בתיאור מסע הצלב של הגיבור, שהופך מצעיר שחור חסר ביטחון לשוטר מלא גרוב סטייל 'שאפט' ושאר גיבורי סרטי שחורים מהסבנטיז. אם תרצו, זו הגרסה היותר עכשווית והפחות מדממת ל'ג'אנגו חסר מעצורים', על שחור שנוקם בגזענים לבנים.

כמו ב'ג'אנגו', הדמות הלבנה שלצידו בעצם מעניינת לא פחות: אדם דרייבר, שפשוט משפר כל סרט בכיכובו, מ'מלחמת הכוכבים' ועד 'פטרסון', עושה פה עוד תפקיד מצוין בתור שוטר יהודי, אדיש בהתחלה ומעורב בהמשך, שעוזר למזימת ההסתננות לקלאן. זו אולי הנקודה הכי מעניינת: בשיאו, זה סרט על חילופי זהויות, על אנשים שעוברים בין קבוצות ומאמצים קודים תרבותיים שונים. בכל קבוצה, בין אם מדובר ב־KKK, בשחורים או ביהודים, יש מסורות שצריך להבין ולכבד. ובסוף זה גם סרט די אופטימי: הוא מאמין ביכולת של יהודים ושחורים ולבנים לא גזענים לשתף פעולה באמריקה כדי לעקור את הגזענות מכל מוקדי הכוח. גם מהבית הלבן.