כל פריים, סצנה, חיתוך ב'אי הכלבים' הם מעשה יד אמן. יפה עד כאב. מצד אחד, זה ווס אנדרסון, אז זה לא בדיוק מפתיע. מצד שני, הסגנון הבובתי־היפסטרי והסימטרי שלו כבר נטחן באינספור חיקויים בפרסומות ובקליפים, ודי היה אמור לצאת מכל החורים. בסרט האנימציה השני שלו בסך הכל בסטופ מושן (אחרי 'מר שועל המהולל', שהיה מוצלח הרבה פחות בעיניי), מוכיח אנדרסון שוב שאין אף חקיין שמתעלה על המאסטר.
ואחרי שסיימנו עם המחמאות ליופי, נאמר ש'אי הכלבים' הוא גם סרט מהנה מאוד. מאז המועמדויות לאוסקרים על 'מלון גרנד בודפשט', ניכר שמשהו באנדרסון השתחרר. הוא עדיין פדנט ואסטתיקן בטירוף, אבל לסרט הנוכחי יש גם רוח הרפתקנית וכיפית. מתחת לכל העשייה המרהיבה, 'אי הכלבים' הוא סרט קטן יחסית של אנדרסון, כמעט זניח, והוא מודע לזה.
התסריט פשוט להפליא: ביפן עתידנית ודיסטופית, כל הכלבים מגורשים לאי מזוהם תחת התירוץ שהם חולים (מישהו אמר מקסיקנים?) ילד אחד חובב כלבים מגיע לשם לחלץ את כלבו האהוב, ומקבל עזרה מההולכים על ארבע. הוא מתחבר לאחד מהם (בדיבוב בריאן קרנסטון) שלא רוצה כמובן בהתחלה שום קשר עם בני אדם. תמצאו בדיבוב גם את סקרלט ג'והנסון, פרנסס מקדורמנד, אד נורטון, ביל מאריי, יוקו אונו (כן, כן) ועוד ועוד.
הסרט הוא כמובן גם מכתב אהבה לתרבות ולקולנוע היפניים, כשקרבות הכלבים נערכים כמו מלחמות בסרטי סמוראים של קורוסאווה וקוביאשי, והעיר העתידנית מוגשת עם נגיעות סייבר־פאנק זוהר. ובתוך כל המשל הזה מצליח אנדרסון לגעת - דווקא מעמדת במאי אמריקאי לבן - גם בשאלות של ייצוג, שפה וזהות, כולל כמה בדיחות אדירות על ליברלים קיצונים והאובססיה שלהם להגדרה עצמית. זה לא אומר שהוא לא נופל לחורים בעייתיים, בעיקר בכל הקשור לייצוג דמויות נשיות, ועדיין הסרט הזה מלא באהבת (כלב ו) אדם. לכו לראות.
