אומרים שהקולנוע בארץ שמאלני וחמוץ מדי, אז הנה דוגמה לסרט שעושה ההפך. בשביל סרט שעוסק באופן ישיר בפוליטיקה, 'הבלתי רשמיים' שנון אך חף לחלוטין מציניות. למרבה הצער, גם מביקורתיות. הוא מתאר בישירות ובעיניים רומנטיות, כמעט מצועפות, את סיפור היווצרותה של ש"ס בתחילת שנות ה־80 - בלי הרבה מורכבות וניואנסים. האשמות השחיתות שמלוות את המפלגה מאז הקמתה, שלא לדבר על השלכות חמורות יותר על הפוליטיקה הישראלית, נדחקות הצידה.

הקמת ש"ס מתוארת כאקט תמים, מתריס ומחתרתי, עם קצב מהיר של סרטי גנגסטרים ומחוות מתבקשות ל'סנדק'. ולמרות הטון המאפיונרי, מלכה מדגיש שוב ושוב כי אנשיה - לפחות בתחילתה - היו עם הלב במקום הנכון. גיבורו - בעל בית דפוס ירושלמי (שולי רנד הנפלא), שמקים מפלגה כאקט ספונטני בגלל העלבון מהעפת בתו מבית ספר אשכנזי. הבמאי המוכשר, אלירן מלכה, שהביא לנו השנה גם את 'שבאביניקים', שסיפקה הצצה מעניינת אחרת לעולם החרדי, מצטיין בעיצוב דמויות זכירות סביבו: יעקב כהן כרב קיקיוני, יואב לוי כחוזר בתשובה עם פה גדול שמשמש כהפוגה הקומית, גולן אזולאי כרב מלוקק, יגאל נאור בסצנה אחת נפלאה כרב עובדיה.

אבל הסרט הוא של רנד. דמותו מושווית למשל למשה רבנו, כולל הגמגום המפורסם. האיש שהביא את כולם לארץ המובטחת אבל לא זכה להכנס בעצמו. מטאפורה צפויה בסרט חסר ניואנסים. מלבד הקצב המהיר, רנד הוא הסיבה שהסרט עובד. בכמה סצנות נוגעות, קשה שלא להיסחף לסיפורו, לכאב שלו, לדמעות שעומדות להתפרץ. לא סתם המפיקים מריחים להיט. בניגוד לש"ס, זו לא תהיה הפתעה גדולה.