סול גודמן (בוב אודנקירק), שפגשנו לראשונה בסדרת האם "שובר שורות", הוא עורך דין משעשע שמשתמש בכישוריו כנוכל, וגם נוכל שמשתמש בכישוריו כעורך דין. ב"סמוך על סול", אנו פוגשים בו כעשור לפני אירועי "שובר שורות", כשקוראים לו בכלל ג'ימי מקגיל, והוא אדם עצוב וכושל שמאס בצינורות המקובלים, מידרדר מוסרית ואגב כך הופך להיות יצירה מעוותת של החלום האמריקאי. לא בכדי, בלון שיווקי מגוחך של פסל החירות ניצב על משרדו של סול העתידי.
אבל בניגוד ל"שובר שורות" שהייתה, החל מעונתה השלישית, שיחת היום - אצל סול, כמו בחיים עצמם, השינוי קורה לאט מדי וקודר מדי.
הפרק הראשון נפתח כנהוג בפלאש פורוורד בשחור לבן, שבו אנו רואים את גודמן־מקגיל מובהל לבית החולים בזהות שלישית ומשופמת, ושמה ג'ין, לצלילי מוזיקה של פעם.
זה כל כך איטי, שאפשר להירדם ולהתעורר כמה פעמים במהלך הסצינה הכאילו מותחת - בעיקר לאוהבי הסאב־טקסט - ולא לתפוס דבר, חוץ מהתקף חרדה עמום שדורש תזכורת: אתה לא גבר אמריקאי משופם ששיקר לגבי זהותו ונמצא בבית חולים פדרלי.
כך או כך, העובדה שהעונה הרביעית של "סול" עלתה במקביל אצל כל ספקיות התוכן הטלוויזיוני הישראלי (HOT, סלקום TV, נטפליקס ו־yes) מוכיחה כי "סמוך על סול" עדיין נחשבת לאירוע טלוויזיוני.
אסתכן בסקילה מטפורית ואגיד שהרבה מההייפ סביב הסדרה נשען על ההבטחה הלא ממומשת לקרוס אובר בין "שובר שורות" ל"סמוך על סול". השמועות אומרות שהעונה זה קרוב מתמיד. כל זה כדי שנוכל לראות ולחוות שוב ושוב את הסוף שאנחנו יודעים שיקרה, ויודעים איך הוא יקרה. אכן, מזוכיזם קל, אבל אחרי הכל גם אנושי.