"אויש, הנוער של היום. כל היום באינסטוש, מעלה פוסטים בפייסוש, עושה שיימינג לחברים בבלוגים וביוטיוב".

ככה "הנשף" נשמע מתחילתו ועד סופו. כמו טרחן זקן, שמתעקש לדבר "בשפת הצעירים". כאילו רוצה להיות חבר שלהם, אבל למעשה מתנשא עליהם ברמות.

הרבה לפני התיוג כ"סרט הישראלי הראשון שעוסק בטרנסקסואלית" שהביא לו את 12 המועמדויות לאופיר, "הנשף" הוא סרט תיכון — ממש כמו אלו שאנו מכירים מאמריקה, מ"מועדון ארוחת הבוקר" ועד "נערות רעות" ו"אמריקן פאי". על פניו, רעיון מקסים ומתבקש. אלא שהביצוע של הבמאים טל גרניט ושרון מימון ("מיתה טובה") כל כך מלאכותי ומתאמץ, מלא בדיאלוגים עבשים וסלנג עייף, למשל בשימוש האינסופי והמנג'ס בכינויי החיבה "סיס" (יעני אחות) ו"מליפיסנט" (יעני מכשפה) בין הבנות. הכל מרגיש פה מזויף ולא מתאים.

"הנשף" עוסק בשלוש חברות בי"ב שמוטרדות ועוסקות רק בדבר אחד: המראה החיצוני שלהן, ואיך הן ייראו ב"פרום", כלומר נשף הסיום. מסתבר שאין דברים אחרים שמעניינים בנות נוער בימינו. סתיו סטרשקו היא הגיבורה שמסתירה את סוד היותה טרנסקסואלית, נועם לוגסי מוטרדת מהאף שלה, ונצנת מקונן (הכריזמטית מבין השלושה) מגודל החזה שלה. בשביל זה הן מוכנות לטוס לקייב ולעבור ניתוח מסוכן מאחורי הגב של ההורים שלהן. בדרך הן ילמדו שיעור חשוב, בטח חשוב, על קבלת האחר וגם את עצמן. יש בסרט גם כמובן את דמות הביץ' הרעה מסרטי תיכון (ניב סולטן), החנון, הספורטאי והאבא טוב הלב. איך זה נגמר כולם יודעים.

היחידה שמצליחה להפתיע ולא להיראות כמו קלישאה היא אסי לוי שנועצת שיניים בתפקיד הנבלת, כסוחרת איברים חלקלקת לשון. זו דמות שהיא קריקטורה, אבל לפחות כזו שמשעשעת. השאר אפילו זה לא. אה, והמוזיקה של עברי לידר חמודה — גם זו נקודת אור קטנטנה. אבל זה לא מספיק.

אם "הנשף" רצה להיות פארודיה פרועה על תרבות הפרום העכשווית בתיכונים, סטייל המערכונים הנפלאים לפני כמה שנים ב"ארץ נהדרת" על התיכוניסטיות ו"רועייי", הוא פשוט לא מספיק סאטירי, חד, או מצחיק. ואם הוא רצה להיות דרמת נעורים נוקבת ונוגעת, הוא פשוט לא מרגיש מספיק כן ואמיתי. סתם סרט הדרכה שהביאו לשעת חינוך.