"משודרג" הוא דיון מתמשך בשאלות המסקרנות של החיים שלנו כאן ועכשיו. אמנם הסרט מתרחש בעולם עתידני, שיש בו מכונית שנוהגת בעצמה עד הבית, ומדברת איתך תוך כדי, אבל הסרט הזה יודע לא להשתולל עם ההמצאות שלו, ולתת לי הרגשה שהעולם העתידני הזה הוא אפשרי למדי. יותר מזה, בתור סרט של אדם פסיכופטי שהמציא סרטים עם רוע מוגזם מאוד, יש הרבה אנושיות ורגש לקצב האנושי. לי וואנל, אותו במאי שהתעסק בעבר ברוע אולטימטיבי בוטה, יודע לקחת את הזמן ולבנות את הדרמה שלו בקצב אנושי. נכון, יש כאן מכות ומרדפים (מרדף המכוניות כאן הוא סצינת מתח מעולה בפני עצמה), אבל וואנל יודע לבנות קצב שמחבר אותי לדמות, ולוקח אותי איתה ביד במסע מרתק.
וצריך לומר גם מילה על לוגאן מרשל גרין. הוא השחקן הראשי כאן. והוא דומה מאוד חיצונית לטום הארדי. אבל הוא חסר את הכריזמה של אותו הארדי, דבר שדווקא מחבר אותי יותר לסרט הזה. הגרין הזה מגלם את הדמות הראשית בסוג של ריאליסטיות נטורליסטית, כזו שמפגינה פליאה טבעית והגיונית כשדברים מוזרים מתחילים לקרות, וקל לי מאוד ללכת עם דמות כזאת, להתחבר אליה, לנסות להבין את המצפון המוראלי שלה (האם לתת למכונה להשתלט, או לדעת לשים גבולות אנושיים). לוגאן מרשל גרין מחזיק את הסרט החכם הזה על כתפיו ועושה עבודה מרשימה מאוד דווקא בגלל שהוא לכאורה דמות לא "קולנועית".
איתן 