"טרנזיט": סרט לאנשים חושבים
צעיר יהודי שנמלט ממחנה ריכוז וכדי לשרוד גונב זהות של סופר מת, עומד במרכז הסרט הגרמני "טרנזיט". הבחירות האמנותיות הנועזות והטשטוש ההיסטורי בין עבר להווה מאלצים את הצופה לעשות הקבלה בין גרמניה של אז לאירופה של היום. התוצאה: רצינית ומעוררת מחשבה
סרטיו של כריסטיאן פצולד, מבכירי במאי גרמניה כיום, בוחנים את זהותה המורכבת של ארצו בעידן עכשווי של איחוד, הגירה ותאוצה כלכלית. מפתיע, לכן, שסרטו החדש והיפה, "טרנזיט" ("Transit"), מתרחש דווקא בתקופת מלחמת העולם השנייה, ועוד בצרפת. יתר על כן: בעוד עבודותיו הקודמות העמידו במרכזן נשים, גיבור סרטו הנוכחי הוא דווקא גבר.
זהו סרטו השמיני של פצולד, והשני שמוקרן בישראל באופן מסחרי (אחרי "ברברה" מ-2012 שהביא את סיפורה של רופאה מזרח-גרמניה הנענשת ונשלחת לעבוד בבית חולים בעיירת שדה). על אף נקודת ההתרחשות בשנת 1942, כאשר הכוחות הגרמניים נערכים לכיבוש האזור החופשי בצרפת, פצולד מצלם את סרטו במרסיי של ימינו כאילו מדובר היה באותה עיר ממש, לפני 75 שנה. הבחירה האסתטית הבלתי שגרתית הזו אינה סתם גימיק (וודאי לא נועדה לחסוך בעלויות שחזור תקופתי). תכליתה הוא ליצור הזרה דרמטית המאלצת את הצופה לזהות את העבר בתוך משברי ההווה הפוקדים את אירופה.
גיבור הסרט הוא גאורג (פרנץ רוגובסקי), צעיר יהודי-גרמני, שבורח ממחנה ריכוז ומבקש להגיע לאמריקה דרך צרפת. הוא מגיע למלון פריזאי על מנת למסור שני מכתבים לסופר נרדף המסתתר בו, רק כדי לגלות שהלה התאבד. גאורג נוטל את כתב היד שהותיר מאחוריו האיש המת וממשיך למרסיי, שם הוא נוטל, בהחלטה של רגע, גם את זהותו.
מצויד באישור מעבר למקסיקו, שנועד במקור לסופר המת, הוא נע ונד בעיר הנמל בין המוני פליטים הממתינים לאישורים דומים. הסיטואציה מזכירה כמובן את "קזבלנקה" הקלאסי – שנוצר באותה שנה, 1942, בה מתרחש הסרט – וגם בה שמשה העיר האוריינטלית שבכותרת מקום מפלט למי שנמלטו מאימת הכיבוש הנאצי. במקביל, גאורג פוגש ב"פאם פאטאל" השבה ונקרית על דרכו (פאולה בר), שזהותה מתבררת בהמשך, ויוצר קשר עם אשתו הצפון אפריקאית ובנו של פליט אחר, שלא שרד את מסע הבריחה ממחנה הריכוז.
"טרנזיט" מבוסס על ספרה של הסופרת הגרמנייה-יהודייה אנה זגרס שראה אור בשנת 1944, ומבוסס על חוויותיה מתקופת המלחמה (אף שגיבורו נטול השם הוא גבר צעיר). הטשטוש ההיסטורי שמתקיים בעיבוד הקולנועי – בסצינה אחת אף ישנה התייחסות לסרטו של ג'ורג' רומרו "שחר המתים" מ-1978 – מבקש כמובן לומר משהו על אירופה בהווה, המתמודדת עם משבר הפליטים ועליית הימין הקיצוני.
עוד ביקורות קולנוע:
העובדה שהסרט מתרחש בצרפת, ומצבו של גאורג עצמו הנתון במעבר, ממקום למקום אך גם בין זהויות, אמיתית ופיקטיבית, מטעינים בזיכרון את יצירות המופת הקלאסיות של הריאליזם הפיוטי, אותו זרם קולנועי שפרח בצרפת שלפני מלחמת העולם השנייה, והעמיד במרכזו גיבורים ציניים הנקלעים לסבך שממנו אין להם מוצא.
אין בנוכחותו של רוגובסקי, הנושא אגב דימיון מפליא לחואקין פיניקס, אותן קשיחות וניהיליזם שאפיינו את הדמויות שגילם ז'אן גאבן בכמה מהבולטים שבסרטי הריאליזם הפיוטי ("רציף הערפילים", "השחר עולה") – אך גם אין בה שמץ של רומנטיות ועומק רגשי. מבטו של גאורג ריק ונבוב, עד השוט האניגמטי החותם את הסרט. הוא מת-חי, כמצופה ממי שנטל את זהותו של אדם מת – ולמעשה, אמור היה להיות מת בעצמו.
הסרט מלווה בקריינות אנונימית (זהותו הלא-מפתיעה של הקריין נחשפת בסוף), שאמורה להחדיר אליו את המימד הרגשי ולאפשר לדמויות להיחשף. אחרת, הן לא יותר מאובייקטים מופשטים הנעים באופן כאוטי בעיר נמל שמשית שנדמית ככור המצרף. אין זה מקרה, על כן, שסיפור בעל אופי קפקאי המובא בסרט עוסק באדם הממתין לשווא מול שערי הגיהינום – רק כדי לגלות מקץ שנים שכל אותה עת הוא היה למעשה בגיהינום.
נוכחותו של הגיבור בין הווה ועבר, הנובעת מהמתח האירוני והדרמטי שבין הדימוי (מרסיי בהווה) והזמן (1942), עלולה לבלבל חלק לא מבוטל מהצופים. אך זוהי הכרעה אמנותית נועזת שמעידה, למי שעוד היה צריך הוכחה, על היותו של פצולד אחד הבמאים המעניינים והמאתגרים בקולנוע האירופאי היום (הוא התארח השנה בפסטיבל הסרטים בירושלים, שם הוקרן מקבץ מסרטיו). באמצעותה, מעלה פצולד לדיון תאורטי גם סוגיות של ייצוג היסטורי בקולנוע, ותוהה האם ייצוג כזה אפשרי מבלי שיהפוך לפנטזיה (שאלה דומה, בטיפול שונה לחלוטין, העלה גם טרנטינו ב"ממזרים חסרי כבוד" שלו).
בסרטו הקודם, יצירת המופת "פניקס" (2014), שבה הגיבורה באופן סימבולי מן המתים כדי להתעמת עם בעלה לשעבר שהסגיר אותה לידי הנאצים – מעין שילוב מתוחכם בין עלילת "ורטיגו" וייצוג זיכרון השואה. כמו פסבינדר לפניו (בטרילוגיה שכללה את "נישואיה של מריה בראון", "לולה" ו"הגעגועים של ורוניקה פוס") – גם גיבורותיו של פצולד מייצגות את הטראומות ההיסטוריות והזהותיות שעמן מתמודדת גרמניה בהווה. הבחירה, על כן, בגבר בסרטו הנוכחי היא חריגה, אך בה בעת לא מעניקה לו מורכבות רגשית ודרמטית. לא רק שדמות זו נותרת כמעט ערטילאית – אחרי הכל, הוא רוח הרפאים של סופר מת – אלא שגם הדמות הנשית המרכזית אינה יותר מ"נוכחות" (זהו, אגב, הסרט הראשון של פצולד מזה שנים שבו לא משתתפת השחקנית הקבועה והמוזה שלו, נינה הוס).
אף-על-פי-כן, "טרנזיט" הוא אחד הסרטים הרציניים שמוקרנים כרגע בישראל. מי שמחפשים בחום הקיץ בקולנוע גם אתגר וחומר למחשבה – זה הסרט בשבילם.
