חטיפה נעימה

העשור האחרון לא היטיב עם טוני סקוט. הבמאי שהטביע חותם של ממש על שנות השמונים והתשעים בזכות להיטים אייקוניים דוגמת "אהבה בשחקים", "ימי הרעם", "השוטר מבברלי הילס 2", "בכוננות מתמדת", "בכוננות מיידית", "אויב המדינה" וסרטו הטוב ביותר (לטעמי) "רומן על אמת", מצא את עצמו מדשדש ומפקשש בשנות האלפיים.

סגנונו ההיפר-קינטי, שהיה לסימן ההכר של הבלוקבאסטרים של מפיק העל ג'רי ברוקהיימר, הוקצן עד שהפך לפרודיה עצמית. אם לא די בכך, הרי שמרוב עריכה אובססיבית ומתחכמת, שהתאפיינה בחיתוכים בקצב מסחרר ובכל מיני טריקים נלוזים אחרים שבעיקר יוצרים מיגרנה, סרטיו האחרונים – "נקמה בוערת" ו"דומינו" – כבר היו כמעט בלתי אפשריים לצפייה. חוץ מזה, מייקל ביי, שללא ספק גדל על ברכי סרטיו הקלאסיים של סקוט, לגמרי גנב לו את הסטייל, את הזרקורים ואת ג'רי ברוקהיימר, ופיתח גרסה "משודרגת" של הנוסחה לייצור סרט מטופש, מעוצב ורועש (ע"ע "רובוטריקים 2").

אבל רגע לפני שקברניטי הוליווד והקהל מכבים עליו את האור, טוני סקוט החליט לנסות לחזור. האמצעי: "חטיפת הרכבת התחתית פלהאם" – רימייק לסרט אקשן מבדר אך לא חשוב או מסעיר במיוחד משנות השבעים. הסרט המקורי, שבויים בידי ג'וזף סרג'נט, השפיע על טרנטינו ועל "מת לחיות 3", וקיבל אזכור של כבוד בשיר של הביסטי בויז. כיכבו בו וולטר מתאו (בתור שוטר ניו יורקי אדיש ומנומנם, מהסוג שכבר לא מוצאים בסרטי אקשן) ורוברט שאו (בתור מנהיגה הקשוח של כנופיה שחוטפת את הרכבת התחתית פלהאם). בסרט החדש מחליפים אותם, בהתאמה, דנזל וושינגטון (הלידינג מן הכמעט קבוע של סקוט) וג'ון טרבולטה.

אמנם קשה להאמין שמישהו יושפע מהגרסה החדשה שיצר כאן סקוט, ועוד יותר קשה להאמין שמישהו בכלל יזכור את הסרט הזה יום אחרי הצפייה בו, ובכל זאת, קשה שלא להיות מרוצים. גם מפני שסקוט כנראה לקח חופן של כדורי הרגעה, והתוצאה היא סרטו המאופק והישיר ביותר מזה עידנים. וגם מפני שיש משהו מהנה ומרענן במפגש עם בלוקבאסטר שבוחר להיות חסכוני ונטול בולשיט, לשם שינוי.

עיקר המשקל מונח על כתפיהם של טרבולטה ווושינגטון – שני מגה-כוכבים מהזן הישן, שמפתחים ביניהם מערכת יחסים טלפונית ועניינית שמבוססת על העובדה שהאחד חטף רכבת ועל העובדה שהשני הולך למנוע ממנו להתחמק מהעונש שמגיע לו.

וושינגטון אנושי ופגיע כתמיד, וגם הופעתו של טרבולטה מדודה ומפתיעה לטובה, במיוחד כשלוקחים בחשבון את כל הופעותיו הלא מאוד מוצלחות בתור "הנבל המופרע" בשנים האחרונות, החל מ"שם קוד: דג חרב" וכלה ב"המעניש". גם כאן הוא מופרע וחסר מעצורים, אבל שלא כבעבר, הדמות שהוא יוצר לחלוטין נסבלת, לחלוטין משעשעת, והטוויסט הוול סטריטי שלה אף הופך אותה לעכשווית מאוד.

מלבדם ניתן למצוא בקאסט עוד כמה פרצופים מוכרים וחביבים, דוגמת ג'יימס גנדולפיני (שמגלם את ראש העיר), ג'ון טורטורו (בתור המתווך המשטרתי) ולואיס גוזמן (בתור אחד מחברי כנופייתו של טרבולטה). גם הם, כמו הכוכבים הראשיים וכמו הבמאי, בעיקר מתאפקים. כך או כך, נוכחותם בהחלט מבורכת.

כמובן שסקוט מחרב כל זכר מהסרט המקורי. זה פשוט חזק ממנו, ועושה רושם שהוא לא יודע טוב יותר. אבל זה בסדר. כי בינינו, לא באמת היה מדובר בכזו קלאסיקה מלכתחילה, וגם ככה רוב ההערכה לה זוכה הגרסה המקורית נובעת מרגשות נוסטלגיים שקיבלו פירוש לא נכון. געגועים לניו יורק המטונפת של פעם, עם הגרפיטי, הזונות בטיימס סקוויר וכיו"ב. מה שכן, עצם כך שגרסתו האנרגטית של סקוט נמשכת רק מאה דקות והעובדה שהוא דואג לכך שהעניינים על המסך לא מפסיקים לשעוט קדימה בתזזיתיות מסייעת לנסיעה לעבור חלק וללא תקלות, ומחפה על כך שאין בנמצא שיאי אקשן ראויים לציון. במלים אחרות, לפני שתספיקו להתלונן על כך שאין מספיק פיצוצים או מרדפים או ציצים, הסרט נגמר.

ניתן להמר ש"חטיפת הרכבת התחתית פלהאם" לא יופיע ברשימות סיכומי השנה של אף אחד, לא לטובה ולא לרעה. אבל מבחינתו של טוני סקוט בהחלט מדובר בסוג של הישג. הוא הצליח למשוך את עצמו חזרה מקצהו של הצוק שאליו ניווט את הקריירה שלו, ולשוב ולספר סיפורים שאנשים מסוגלים לצפות בהם מבלי לחוות התקף אפילפטי. לכו תדעו, עוד כמה ניסיונות מוצלחים כאלה ואולי בסוף עוד אפילו ייצא לו סרט טוב. על כל פנים, אם יש סרט שעבורו המציא הקב"ה את מכשיר הדי.וי.די, הרי שזהו "חטיפת רכבת התחתית פלהאם". הבעיה היחידה: עד שהוא ייצא, לא בטוח שיישארו ספריות וידיאו.