זה סרט של אנשים מקצוענים. סרט של אנשי קולנוע שעשו כבר קילומטראז' לא קטן, והם יודעים את העבודה. הם עברו הצלחות וכשלונות, יש להם נסיון, ויש להם את הידע. וזה גם החסרון של הסרט הזה, אבל בעיקר היתרון.

כי בכניסה להקרנה די חששתי. קראתי את התקציר וחשבתי שאני נכנס לתוך סרט שדופק בראש עם פטישי יגון של 5 קילו. סיפור עצוב על גבר לא צעיר במיוחד ולא בריא במיוחד שבעקבות נסיבות לא צפויות מוצא את עצמו מטפל בגבר צעיר יותר עם פיגור שכלי, שהוא, במקרה, הבן שלו, אותו הוא לא ראה הרבה שנים. סרט "שמח", על פני השטח, עם אינספור הזדמנויות לדחוף בכוח את הראש שלי לתוך הדרמה המאולצת ואפילו הנצלנית. אז זהו, שלא.הנסיון הרב של ינקול גולדווסר מאחורי המצלמה, ושל האדמו"ר דבל'ה גליקמן בתפקיד הראשי יוצרים כאן סרט עם גישה נטורליסטית שמהר מאוד מבטלת את החשש שלי. הוא גראז'ניק. עובד קשה יומיום. הוא חי לבד, ויש לו שגרה קבועה של אדם שכבר לא תצליח לשנות אותו. וגליקמן את גולדווסר יוצרים כאן סרט שהוא אולי טעון ומסובך על פניו, אבל למעשה הוא פשוט. סך הכל אבא ובן שמתאחדים אחרי הרבה שנים שלא נפגשו, ולומדים להכיר אחד את השני מחדש. ולבן יש מגבלה – יש לו פיגור שכלי (או, כפי שמקפידים לומר בסרט – הוא בעל צרכים מיוחדים).

אני בכוונה מדלג מעל נבו קמחי, השחקן שמגלם את הבן המוגבל. קמחי אף פעם לא חירב לי סרט, או עצבן אותי באופן מיוחד, אבל הוא גם אף פעם לא הרשים אותי יותר מדי. ב"שרוכים" קמחי בעיקר נוהג למשוך מילים בהגזמה (האנשים המוגבלים האחרים בסרט לא נוהגים כך), ובסך הכל, למרות שהוא לא מאוד מרשים, יש כאן משהו שמתמזג עם אסטרטגיית הבימוי כולה – להיות רגיל, יומיומי, אמין, ודווקא בגלל זה לזכות בסימפטיה שלי.

כי כן, אולי האובססיה של הגבר הצעיר כאן לשלמה ארצי קצת מאולצת, אבל יש כאן סיפור התבגרות יפה של זה שלכאורה לא יכול להתבגר, אחד עם פיגור שכלי שנשאר תמיד ילד שצריך לדאוג לו. בסוף הסרט הוא גבר בוגר שעבר דבר או שניים בחיים, גם אם הוא מוגבל. ואת זה התסריט החכם יודע יפה מאוד להעביר. ובעזרת צוות שחקנים ותיק ומיומן (אוולין הגואל בתפקיד משנה טובה כתמיד, יפית אסולין מקסימה, אלי אלטוניו מוסיף עוד צבע בהופעה שקטה ויפה) – כולם כאן כדי ליצור צוות אנושי שמתגבש לחבורה תומכת, ובעזרת בימוי חם ואוהב הסרט הזה הוא תמונה מחממת לב של סיפור אנושי שבידיים אחרות, פחות מיומנות, היה הופך לפורנוגרפיה רגשית צורמת.

אמנם המיומנות הזו קצת חלקלקה מדי לרגעים, ונדמה שהסרט רץ מהר מדי מאירוע לאירוע, ולא נותן לי באמת להתרגש מסצינות מסוימות, אבל אולי זה טוב כך, כי החומר כאן הוא כל כך טעון מטבעו עד שהגישה הפשוטה והנטורליסטית מקרבת אותי לדמויות באופן בלתי אמצעי, הופכת את האנשים כאן לנגישים, ומבטלת את הרתיעה הראשונית מהפרויקט הזה.

ודבל'ה גליקמן. ואני כבר חשבתי ש"שטיסל" היה תפקיד חייו. איזה שחקן נפלא הגליקמן הזה. ב"שטיסל" גליקמן הציג דמות מלומדת, לחלוטין שונה מכל מה שהכרנו קודם. ניכר היה שגליקמן עבר שינוי גדול, הכין את עצמו בצורה יסודית, לבש חליפה מרשימה מאוד של דמות בלתי נשכחת. גם ב"מי מפחד בזאב הרע" הוא היה מצוין. גדול מהחיים בסרט מאוד מוגזם בכוונה. כאן, ב"שרוכים", הוא מדבר כמו שאני מתאר לעצמי שהוא מדבר בחיי היום יום. גליקמן לגמרי בתוך הדמות, אבל הגוף משדר חיי יום יום רגילים. כואב לרגעים את המחלה שלו, לרגעים אחרים את האהבה המסובכת שלו לבנו, לרגעים נוספים התעוררות רגש נסתר לאשה, רגש שהוא חשב שכבר כבה בגילו המתקדם (והגוף שלו מגיב להתלהבות הזו במינוריות כמעט בלתי נראית, אבל מורגשת בכל זאת), ולרגעים, כן, גם מתעצבן ומתפרץ, כי גם זה קורה לנו לפעמים בחיים. איזה שחקן נפלא מוביל כאן את הסרט, והסרט כולו הוא יפה, חכם, מבט בגובה העיניים על אנשים שחייבים להתבגר גם אם נדמה שהם אף פעם לא יתבגרו.

תענוג לא צפוי ומפתיע, "שרוכים".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il