'הג'נטלמן והאקדח' הוא סרט עם מטרה מפורשת: הבמאי הצעיר דיוויד לאורי מספר שוב ושוב בראיונות שהוא כתב וביים אותו כמכתב אהבה ופרידה מהכוכב שבמרכזו - רוברט רדפורד בן ה־82. גם רדפורד מיהר להצהיר שזה התפקיד האחרון שלו, ולכן כולם - מהכוכב עד הצופים - באים לסרט הקטן הזה במוד נוסטלגי וסלחני. קצת כמו להסתכל באלבום תמונות משפחתי ישן. זה החן שלו וגם המגבלה שלו.

רדפורד מגלם בסרט גרסה מבוגרת של אחת הדמויות שנטה לגלם במלא סרטים מתקופות מוקדמות יותר בקריירה שלו, מ'קיד וקסידי' ועד 'סניקרס': השודד המקסים והחייכן. למעשה, נראה לפעמים שהסרט מורכב מרצף סצנות שבהן רדפורד שודד בנקים קטנים עם כל כך הרבה סטייל ובלי רגע אלים אחד, שלצופה לא נותר לזעוק למסך, "רוברט תשדוד גם אותי!" ולמרות שהסיפור בסרט מבוסס בחופשיות על סיפור אמיתי של שודד פנסיונר שהתקשה להניח מאחור את התחביב, שום דבר בסרט לא מרגיש אמיתי.

מה שכן, הסרט יעשה נעים בגב לחובבי אמריקנה, מוגשת בצילום מגורען ואווירה סבנטיזית נינוחה. העלילה נעה בין טקסס למיזורי לאוקלהומה, מקומות שבהם נראה שכולם כל הזמן מזמינים פאי לימון בדיינר מעופש בצד הדרך. גם דמויות המשנה - השודדים הזקנים שלצידו של הגיבור (טום ווייטס ודני גלובר), האישה הדרומית המבוגרת שמתאהבת בו (סיסי ספייסק), והשוטר העצלן שנשבע לצוד אותו, בנינוחות כמובן (קייסי אפלק) - כולם גלריה של דמויות שהייתם מצפים למצוא בסרט כזה. העלילה נעה באיטיות אל הסוף הבלתי נמנע, עם לא מעט רגעים מקסימים ונוגעים ללב בדרך.

אם יש צביטה של אכזבה קלה עבורי מ'הג'נטלמן והאקדח' היא בתחושה שלמרות התיוג הברור כ"סרט פרידה", היה אפשר להוציא יותר מהתמהיל הזה ובעיקר מהכישרון שעל המסך. בסוף, ביום העצוב שבו רדפורד ילך מאיתנו, אני אעדיף להיזכר בסרט הקודם שלו, 'הכל אבוד', שבו עשה תפקיד אילם לחלוטין ומלא עוצמה ולא סתם הסתפק בנוסטלגיה וחיוך.