"חיפוש", זה די ברור כבר מהטריילר ומהסצנה הראשונה שלו, מבוסס כולו על גימיק: מה יקרה אם נעשה מותחן שלם במסך המחשב? אחרי ש"פרויקט המכשפה מבלייר" ביסס את הקלישאה הבלתי נגמרת שרואים בסרטי אימה כאילו תיעודיים, יעני "מוקומנטרי" — שבהם הגיבורים הם צלמים שמעדיפים לתעד כל שנייה במצלמה במקום לברוח מהסכנה — ו"פעילות על טבעית" עשה אותו דבר עם מצלמות אבטחה, אך טבעי שינסו עכשיו לעשות סרט מתח/אימה לעידן הפייסבוק.

אז בשורה התחתונה, כתרגיל לסרט אחד — "חיפוש" בגדול עובד. הסרט מספר דרך מסך מחשב — צ'אטים, אפליקציות, תמונות וסרטונים כמובן — על היעלמותה של צעירה אמריקאית ממוצא אסיאתי (מישל לה) ועל אביה החושש (ג'ון צ'ו), שמתחיל לחפש אחריה ברשתות החברתיות ומסתייע בבלשית מסורה (דברה מסינג מ"וויל וגרייס").

הבמאי הצעיר אניש צ'אגאנטי, שזכה לשבחים קצת מוגזמים בפסטיבל סנדאנס על עבודתו, יצר פה פרויקט קצר ורזה שהוא לא הרבה יותר מסרט סטודנטים ארוך עם קונספט מגניב. לאורך 90 דקותיו הוא לא מעיק ומצליח לבדר ולעניין. צ'אגאנטי עושה כמיטב יכולתו לרענן בין הסצנות כדי שלא נראה רק סצנות התכתבות במסנג'ר וחיפושי כתובת בגוגל־מאפס, ורוב הזמן זה עובד לו. פה ושם, בעיקר לקראת הסוף, הוא מזייף ובעצם מקרין קטע וידיאו ארוך שמוקרן בתוך המחשב, אבל למעשה עובד כסרט לכל דבר. לא נורא.

לזכותו גם ייאמר שרוב הזמן הסרט גם נמנע ממוסרנות אנטי־טכנולוגית ותהיות נוסח "קאטפיש" על הסכנות שברשתות החברתיות והשטחיות שבחברויות פייסבוק. הוא גם מראה את הצדדים היפים והאנושיים שבעולם הטכנולוגי. אגב, חוץ מציון הדרך הסגנוני, "חיפוש" עשה גם היסטוריה קטנה כמותחן ההוליוודי הראשון שמעמיד בפרונט שחקן ממוצא אסייתי. נחמד.

אם יש סיבה ש"חיפוש" בסוף עובד, זה בגלל השחקנים האנושיים שבו, שמוכרים דווקא מקומדיות אבל עושים פה יופי של מעבר לדרמטי. לא רק מסינג, אלא בעיקר צ'ו בתפקיד האב המודאג. צ'ו מוכר אולי לצופים מקומדיית הסטלנים האדירה "הרולד וקומר" והמשכיה, וכאן הוא בפאזה אחרת לגמרי, נושא את הסרט על כתפיו. מה שמוכיח שלא משנה מה הטכנולוגיה שבה משתמשים יוצרים וקולנוענים — בסוף הפנים האנושיות הן שעושות את ההבדל.