הסרט הזה הוא סיפור חייה של אחת, לי ישראל. ומאחורי הסיפור הזה מסתתרת אמירה על כך שלפעמים שקר לבן שמספק נחמה עדיף על אמת עכורה שמייאשת. כי הנה, גב' ישראל הזאת – התסריט לוקח את הזמן לספר לי על נסיבות חייה הלא שמחות. היא פוטרה מעבודתה בעיתון, היא סופרת שכתבה ביוגרפיות מצליחות, אבל היא אדם לא נעים במיוחד, ואף אחד לא רוצה לעבוד איתה. כמעט בטעות היא עולה על דרך לעשות כסף – להשתמש בכשרון הכתיבה שלה כדי לזייף מכתבים מסופרים מפורסמים לכל מיני מכרים, ולמכור אותם לאספנים. מקארת'י משנה לא רק את חיצוניותה, אלא גם את הדיבור שלה, מכבידה את הדרך שבה היא מחזיקה את הגוף שלה, את דרך ההליכה שלה, והיא נטמעת לחלוטין בדמות. מקארת'י ממש מצליחה לגרום לי לאמפטיה עם דמות לא סימפטית, ואכן לכל אורך הסרט אני מצליח להבין, להיות עם גב' ישראל בכל רגע, למרות שהיא בודדה, עצובה, אנטיפטית כמעט לכל אחד. עזר כנגדה של מקארת'י כאן הוא ריצארד אי. גראנט, שיוצר כאן דמות של גבר הומו מזדקן וקצת אקסטראוואגנט, אבל גראנט יודע לא להגזים מדי ולהוריד טונים, ואיכשהו שני האנשים האלו שחיים בשולי החברה יוצרים קשר חברי נוגע ללב, שמוביל את סיפור הזיוף המשונה זה קדימה בנעימות וברגישות.
איתן 