מי שטוב לו ושמח
הגיבורה החדשה של מייק לי, בסרטו "חופשיה ומאושרת", לא מפסיקה לצחקק, דבר שהופך אותה לכמעט בלתי נסבלת. מה זה אומר עלינו כשאנחנו לא יכולים לסבול דמויות קולנועיות שרואות את העולם בורוד?
ארבע שנים אחרי "וירה דרייק" הקודר והמופתי, שב מייק לי עם הגירסה שלו ל-feel good movie. התוצאה, “חופשיה ומאושרת" הוא סרט חביב למדי, שיש להגיע אליו ללא ציפיות מופרזות, מין קולנוע בורגני לקהל בורגני שנהנה לצאת מהאולם עם חיוך רחב, להיאנח ולקרוא בקול "איזה חיים נפלאים!"
הבעיה עם סרטו החדש של לי נעוצה בגיבורה שלו. זו שכל העת היא שמחה ועולצת, ועל כן (סליחה על החרוז) גם לגמרי מאולצת. קשה להזדהות עם דמות שהאופטימיות שלה גובלת בניג'וס. וזה עוד מבלי לתהות אם לא מדובר במקרה חמור של אינפנטיליות.
גיבורת "חופשיה ומאושרת" היא מורה חייכנית בבית ספר יסודי בלונדון (סאלי הוקינס), שבתחילת הסרט כמעט מוציאה מדעתו זבן בחנות ספרים בפטפטת הבלתי פוסקת שלה. אחר כך אנחנו רואים אותה לוקחת שיעורי נהיגה אצל מורה עצבני וחסר חוש הומור (אדי מרסן), לומדת פלמנקו אצל מורה שכמו נשלפה ממערכון מוצלח במיוחד של חבורת "מונטי פייטון", ופוצחת ברומן זעיר עם עובד סוציאלי המוזעק לכיתתה.
חופשייה ומאושרת: לא מפסיקה לצחקק
כל אותו זמן היא לא מפסיקה לצחקק, לקחת את החיים בקלילות, ובכלל להפגין טוב לב ואושר לאין קץ. האם זה הופך אותה אטומה למצוקה שמסביבה? – ממש לא. שכן היא מורה מסורה הדואגת לרווחתו של אחד מתלמידיה החווה התעללות בבית, ויודעת היטב להגדיר את גבולותיה.
פנטזיה גברית
אז מה פגום בה? – כנראה שכלום. וזו אולי הבעיה העיקרית בסרטו של לי, שמציג דמות שהיא יותר בגדר אידאל אופטימי מאשר אישה בשר ודם הפועלת במציאות החברתית הקונקרטית של המעמד הבינוני. האישה כפנטזיה גברית של נתינה בלתי פוסקת ואהבת חיים העולה על גדותיה. לו היה זה סרט הוליוודי מן השורה, היה מקום להתלונן על עודפי מתקתקות. לי, לפחות, משכיל להתחמק מקלישאה קולנועית זו. “חופשיה ומאושרת" אינו סרט אסקפיסטי.
זהו אכן אתגר שלי מעמיד בפני הצופים. מסתבר שקל יותר לחוש קירבה רגשית לגיבוריו שפועלים בתוך עולם קודר, ציני ואכזר (וג'וני, גיבורו נביא הזעם של "עירום" הוא דוגמא לך) מאשר לדמות שכולה טוב לב. מה זה אומר עלינו, כמו תוהה לי, שהדמות הזו נתפסת בעינינו בהתחלה כבלתי נסבלת לחלוטין? האם זה לא הופך את "חופשיה ומאושרת", לפחות במידה מסוימת, למניפולציה מוסרית מעניינת?
לוקח זמן לזהות בלונדון המוארת, במסך הרחב ובתיאור של חיים מלבבים את "קולנוע האומללות" של לי. גם זהו אתגר שהוא מציב בפני צופיו, שכמו מצפים ממנו לאותם תיאורים של כאב, דיכאון ושוליות חברתית שאפיינו במיוחד את שני סרטיו הקודמים, “וירה דרייק" ו"הכל או כלום". אמנם מייק לי כבר התיר לעצמו להשתובב בעבר, אבל זה הלוא היה בסרט שהתרחש על רקע העולם המלאכותי של האופרטה והמאה ה-19, ב"טופסי טרווי" המרנין. לא בלונדון של היום.
אין הרבה סיפור בסרט, שמתבסס ברובו על מפגשים שבין זו-שכל-הזמן-טוב-לה לדמויות מאושרות קצת פחות. כמו היה "חופשיה ומאושרת" היפוכו הגמור של "עירום", שבו התהלך גיבור סר וזעף תוך שהוא נושא נבואות קיומיות אפוקליפטיות.
הבעיה היא, שחלק ניכר מהסצינות פשוט מוחמץ. אלה שמתארות, למשל, את שיעורי הנהיגה שמעביר אותו מורה קפדן ונוירוטי. זוהי דמות שכל כולה אוסף של מניירות עצבניות, ו"כליאתה" עם היפוכה המוחלט נדמית יותר כמו תרגיל בשיעור משחק מאשר סיטואציה משכנעת.
ככלל, דומה שלי לא ביקש להגיד הרבה בסרטו הנוכחי, למעט העובדה המעט טריוויאלית שאנו יכולים ללמוד משהו על החיים כמעט מכל אחד. זו אולי הסיבה שהסרט מדי חוזר על עצמו, ושכמה מהסיטואציות פשוט נראות לא שייכות (כמו מפגש לילי-סוריאליסטי של הגיבורה עם הומלס). על כן, כדי ליהנות מ"חופשיה ומאושרת" כדאי אולי להתייחס אליו כמו אל "ילדות קריירה" שעשה לי בשעתו – סרט מינורי שמשמש הפוגה קלה מסרטיו כבדי הראש.
