"זמנים קשוחים באל רויאל". כריס המסוורת'.
"זמנים קשוחים באל רויאל" מתרחש במהלך לילה אחד בסוף שנות ה-60 במלון קטן על גבול קליפורניה-נבאדה (ממש על קו הגבול, וזו אחת ההברקות היחידות בסרט). כל הקטעים ארוכים מדי, הכול סובל מדרמטיות יתר עד שזה הופך לפומפוזי, והחלוקה לפרקים לא תורמת דבר מלבד רק עוד ניסיון יומרני להדר. סביר להניח שצמד המילים "קווינטין טרנטינו" יופיע בכל ביקורת על הסרט כי הוא אלים, מסוגנן (או רוצה להיות כזה בכל היבט), יש משחק עם זמני העלילה ונקודות מבט שונות (שלא באמת משנות דבר או גורמות לנו לראות אחרת מה שכבר ראינו), יש ניסיונות להומור מקאברי והסרט שופע שירים, כולל מפורסמים מאוד שבוודאי עלה לא מעט לרכוש את הזכויות להשמעתם.
למלון הנידח והריק לגמרי "אל רויאל" מגיעים בזה אחר זה, בתוך זמן קצר להפליא, ארבעה אנשים שאין קשר ביניהם מלבד רצון לחדר בהפרש דקות ספורות זה מזה. צירוף מקרים מוזר אך לא בלתי אפשרי. בהדרגה מכירים את הדמויות, הן מכירות זו את זו, סודות וסיפורים נחשפים בקשר לאורחי המלון ולפקיד הקבלה שהוא העובד היחיד במקום.
כמעט כל הפלאשבקים (עם הרקע של הדמויות, מאין הגיעו למלון) פחות מעניינים ממה שמתרחש בבית המלון, רק חלקם מוסיף מידע מעניין ורלוונטי ורובם -שוב- ארוכים ומיותרים.
המלון והחדרים מעוצבים יפה ופתיחת הסרט מבטיחה. גם במהלכו יש רעיונות יפים ורגעים מוצלחים אבל הם קבורים מתחת להררי דקות ללא תוכן ורצון להרשים ללא כיסוי.
"זמנים קשוחים באל רויאל". ג'ון האם.
ספק אם הייתי מצליח לצלוח את כל הסרט בצפייה בבית ובטוח שאם הייתי מגיע לסוף זה היה אחרי הרבה הפסקות במהלכו. הבימוי והעריכה חסרים חלקלקות, קצב, מגניבוּת. לדוגמה: לארמי סימור סאליבן (ג'ון האם, Mad Men; ואני מקווה שימצא בקרוב תפקיד בולט וטוב בסרט קולנוע שנוכל לשייך אליו) מוצא מכשירי האזנה בחדר שלו. הוא מוצא הרבה מכשירי האזנה. הוא מניח אותם בצורה מסודרת על שולחן. הוא מוצא עוד. ועוד. ועוד אחד. ומניח גם אותם על השולחן. ועוד אחד. ומה זה שם? כבל של מכשיר האזנה נוסף. ואז הוא מוצא מכשיר האזנה. והוא מניח מכשיר האזנה על השולחן ליד הקודמים שמצא. ו… הבנתם.
"זמנים קשוחים באל רויאל". דקוטה ג'ונסון.
היתרון הגדול של הסרט: הוא מאוכלס בשחקנים שאנשים אוהבים ורוצים לראות.
מלבד ג'ון האם מתארחים במלון דקוטה ג'ונסון ("חמישים גוונים של …"); סינת'יה אריבו שזה אחד משני סרטיה הראשונים (השני הוא "אלמנות" של סטיב מקווין, שנראה בקרוב). היא זכתה בטוני לשחקנית ראשית על תפקידה במחזמר "הצבע ארגמן", וב"אל רויאל" היא שרה לא מעט; וג'ף ברידג'ס, ששנה לפני גיל 70, עדיין מלא נוכחות ורגישות והוא ועיניו הכחולות הם מהדברים הטובים בסרט.
"זמנים קשוחים באל רויאל". סינתיה אריבו, ג'ף ברידג'ס.
את פקיד הקבלה מגלם לואיס פולמן ("קרב המינים" והבן של השחקן ביל פולמן). כמו כן משחקים: קסוויאר דולאן שכתב, ביים, מככב, עשה את האיפור ועיצב את הנעליים בצרפתית בסרטים הקנדים "הרגתי את אמא שלי", "טום בחווה", "זה רק סוף העולם"; קאלי ספייני, שזו גם השנה הראשונה שלה בעולם הקולנוע. יכולנו לראות אותה ב"פסיפיק רים 2" ונראה אותה ב"עניין של מין" שבו פליסטי ג'ונס מגלמת את רות' ביידר גינסבורג והיא משחקת את בתה. (פורסם שהיא מגלמת את לין צ'ייני בצעירותה ב-Vice שבו איימי אדמס מגלמת את אשתו של דיק צ'ייני אבל ככל הנראה הורידו את הקטעים שלה); ולתפקיד בילי לי ליהקו את פלג גופו העליון השרירי של כריס המסוורת' ("ת'ור") שמסתובב עם חולצה פתוחה והפלאשבק אודותיו הוא אחד הגרועים.
"זמנים קשוחים באל רויאל". כריס המסוורת'.
בעוד שהיה מועיל לסרט אם היו מתמצתים את כל הקטעים בשני השלישים הראשונים שלו, את החלק האחרון (סביב שולחן עם גלגל רולטה) היה צריך להעיף ולכתוב מחדש בצורה אחרת: הוא פשוט לא עובד, לא מותח אלא נמתח כמו מסטיק, משעמם ומעצבן. ואפילו הקטע האחרון ממש -באופן לא מפתיע, בעצם- מנופח ודרמטי בלי שום סיבה. לשחקנים האלה (ולנו) מגיע יותר טוב.
דירוג: 
זמנים קשוחים באל רויאל (ארה"ב, 2018)
בימוי: דרו גודרד | תסריט: דרו גודרד | משחק: כריס המסוורת', ג'ף ברידג'ס, דקוטה ג'ונסון, ג'ון האם | מוזיקה מקורית: מייקל ג'יאצ'ינו | צילום: סימוס מק'גרבי
הפצה: פורום פילם, החל מה-11.10.2018 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: