הייתה תקופה כזו בשנות ה־90 שכל שבועיים היה יוצא למסכים סרט פשע "מגניב", עם מלא דמויות ועלילות מצטלבות, קפיצות בזמנים, הרבה רפרנסים למיתוסים אמריקאיים ופסקול פופי. או בקיצור: חיקויי טרנטינו. 'זמנים קשוחים באל רויאל', שביים התסריטאי העולה דרו גודארד ('בקתת הפחד' ומלא פרקים ב'אבודים'), רוצה להיות משהו מלא קלאסה ומתוחכם יותר מסתם עוד חיקוי טרנטינו, אבל לא כל כך מצליח לו.

כמו שהשם מרמז, 'אל רויאל' הוא סרט שבמרכזו עומד הלוקיישן שלו, המגניב כמובן: מלון ישן ומתפורר באמצע שום מקום, שמחולק לשניים על קו הגבול בין נבדה וקליפורניה (למה? כי זה מגניב). אליו מתכנסים ביום אחד ארבעה זרים, כולם טיפוסים מובחנים: כומר זקן ועייף (ג'ף ברידג'ס), איש מכירות דרומי חלקלק (ג'ון האם), זמרת במנוסה (סינתיה אריבו) ופאם פאטאל (דקוטה ג'ונסון מסרטי '50 גוונים של אפור'). כולם כמובן לא מגלים הכל על הזהות שלהם, וכן, לא רק לכם זה מזכיר את 'שמונת השנואים'. ובגלל שאנחנו בסיקסטיז, בהמשך יצטרפו לחגיגה גם מנהיג כת כריזמטי סטייל צ'רלי מנסון (כריס המסוורת', הלוא הוא ת'ור), רמיזות על רצח קנדי, רפרנסים מתבקשים ל'פסיכו' ול'הוטל קליפורניה', קטעי מתח מסוגננים על רקע מוזיקה ועוד־ועוד.

יש לא מעט כיף ב'אל רויאל', אלא שקצת כמו 'אבודים' שממנה צמח גודארד, הסרט גם מעט מרגיז באופן שבו הוא זורק מלא כדורים באוויר בלי לתפוס אף אחד מהם בסוף. מה גם, שמה שאמור להיות מותחן קטן וערמומי בן שעה וחצי, פילם נואר זריז וזול, תפח לאורך מפלצתי של כמעט שעתיים וחצי בלי שום הצדקה. בקיצור: חכו לסרט הבא של טרנטינו, שאמור גם הוא להתרחש בסיקסטיז ולהיות על מנסון.