בתחילת "האדם הראשון", ניל ארמסטרונג (ריאן גוסלינג תכול העיניים) עונה בקצרה לשיחת טלפון. נאס"א על הקו. מודיעים לו שהתקבל לתוכנית החלל. ארמסטרונג אומר "תודה" ומנתק. אשתו נוגעת קלות בזרועו. "זו תהיה הרפתקה", היא אומרת בשקט. הוא משחרר לעברה חיוך קטנטן, ושותק.
התיאור הזה אמור לתת מושג איזה סוג סרט הוא "האדם הראשון", הביוגרפיה המסקרנת על האסטרונאוט שהלך ראשון על הירח. במקום סיפור גדול מהחיים על אדם שעשה היסטוריה, הסרט מקטין את הדרמה והכיף שבמסע. סצנות הטיסה לחלל מתוארות כמו מלחמה, של טייס שנשלח בגרוטאה מצ'וקמקת, רועדת ובלי תאורה אל הלא־נודע. כמעט כמו חוויית הטנק ב"לבנון". זו לא רק גישה שמנוגדת לאינטואיציה של הוליווד, אלא גם של הבמאי הצעיר וזוכה האוסקר דמיאן שאזל ("לה לה לנד" ו"ויפלאש"). שאזל שובר חזק ממצב הרוח המרומם של "לה לה לנד" לטובת קולנוע קשוח, מריר, כמעט כפוי טובה. את הטון המדוד אפשר גם לייחס לעובדה שהתסריט נכתב הפעם לא על ידו, אלא על ידי ג'וש סינגר ("ספוטלייט") המתמחה בסרטים היסטוריים בעלי גישה יבשושית ונטולת זוהר.
גם הדמות של ארמסטרונג יוצאת דופן בקולנוע ההוליוודי. למעשה, אחת הסיבות שלא נעשה סרט גדול עליו עד כה היא שארמסטרונג היה, סליחה, אדם די משעמם. "ילד טוב אמריקה": מקצוען, קר רוח, לא מתלהם. אחלה תכונות כדי לנווט לירח, פחות בשביל סרט. לכן היוצרים מנסים לבנות פה דמות מיוחדת, סטואית, סיזיפית, שהמוות סביבה משפיע עליה עמוקות, ומצליחים חלקית. הם מצליחים פחות כשזה נוגע לטיפול באשתו - שלמרות הניסיון לתארה כאדם קשוח וחזק בפני עצמו, נותרת קלישאת "האישה שלצידו". לסיכום: סרט מיוחד, לא שלם, שמרשים גם בלי להתלהם. כמו ארמסטרונג.
