"אוויר קדוש" – הר הקפיצה כמשל – 8 בסולם אורשר. גידי אורשר

כמו ייחור מלבלב צומח במהירות בצלו של הקולנוע הישראלי רב הגוונים גם הקולנוע הפלסטינאי, מקבל פנים, בונה ישות ומציב יסודות למסורת ההולכת ומתגבשת של יצירות בעלות עניין ויכולת גוברת. צוברת תאוצה. אל מול אוירה מעכירה ומסע השמצות ודה הומניזציה ששורשיו תלויים דווקא במעלה הממסד התרבותי-תעמולתי הנוהג כיום, נובטים עוד ועוד סרטים, יצירות מעניינות ההולכות ומזקקות יותר את החיים של חלק מכובד בפריפריה המקומית כדי להציג אותן, עם הביקורת פנימה, אולי כסימן ואות למציאות החברתית והפוליטית שאמורה לבוא בעקבותיהן. ושוב הקולנוע משמש כסמן, כמגדלור לחברה שממנו הוא צומח ואליה הוא מכוון. ושוב הוא הולך לפני המחנה.

הקולנוע הפלסטינאי, שאט אט משתרג גם ביצירה הישראלית הכוללת והופך חלק ממנה העמיד מתוכו כמה במאים שיצירותיהם סללו את הדרך הנראטיבית ובעיקר הסגנונית של דור חדש שמלבלב כיום על המסך בארץ ובעולם. הקולנוע המתפתח ומתרחב שהחל ביצירות הכואבות-לוחמות בעיקר כנגד הכיבוש של מישל חלייפי ("חתונה בגליל" ו"שירת האבנים") וראשיד משראווי ("עוצר" ו"חיפה") ועד להסטת המבט אל החברה פנימה עם נימות ביקורתיות וסגנון קולנועי ייחודי של עלי נאסר ("שביל החלב" ו"מחכים לנאסר א דין") ואיליה סולימן ("התערבות אלוהית" ו"הזמן שנותר") משכו אחריהם במאים נוספים שחלקם הגיעו לקולנוע כבר אחרי לימודים מסודרים כמו האני אבו אסאד הוותיק ("גן עדן עכשיו" ו"עומאר") ולידו לאחרונה אפילו במאיות נשים כמו מייסלון חמוד ("לא פה, לא שם") ומהא חדג' ("עיניינים אישיים") ששברו לא מעט תקרות זכוכית חברתיות, אישיות ודתיות באומץ רב.

ההתרחבות המתמדת שעליה נע הקולנוע הפלסטיני-ישראלי מקלה עליו את ההתקדמות ומסייעת גם בשיוף התוצרת ליצירות בוגרות, שלמות, משמעותיות ומרשימות יותר ויותר, אם כי פה ושם עדיין ניתן לפגוש עבודות, בעיקר בסרטים ראשונים של במאים מצטרפים שאינן בשלות לחלוטין. ונדמה לי ש"אוויר קדוש", למרות הכוונות הטהורות שלו ולמרות עיניין רב שהוא מניח לפתחנו, הוא אחת מאותן יצירות.

הבעיה העיקרית של קולנוע פלסטיני בתחילת דרכו היתה היחסיות הפגומה שבין היכולת והעידון האמנותי, השימוש הנכון והממוזג בכלים הקולנועיים לבין הרצון לנפץ בקול רם מציאות פוליטית וקיומית אכזרית והרסנית מבחינתם של כיבוש, דיכוי ואפליה. הרצון להגיע למסקנות מהר ובאופן חד וחריף אותן צריך להטיח בפני הצופים הביא ליצירות בוסריות, לעיתים לא הגיוניות אם לא לאמר מגוחכות שהתפירה האמנותית הגמלונית שלהם פגמה תדיר ברצינות המסר. אלה היו בדרך כלל סלים קרועים ומחוררים של תפוחים שנפלו מהם זה אחר זה והשאירו את האמירה ככלי ריק, אולי רק לא בחוגים המקורבים. רוב הסרטים הללו הוקרנו במסגרות שהפוליטיקה והדיונים על הכיבוש היו העיקר והקולנוע – רק הפוגה אמנותית, לעיתים גם קומית…

שאדי סרור פועל כבר במציאות קולנועית שהעמידה אמות מידה גבוהות ליצירה הפלסטינית המקומית ועליו להתנהג בהתאם. הוא בוחר בנתיב הסאטירי שהתווה איליה סולימן, כאילו רך באמירה, עם חיוך מריר וציני והרבה משלים וסמלים, אבל עם המון ביקורת, לעיתים גם חריפה ובועטת. וזאת הטילה עליו את בליסטראות זעמם של חוגים בעלי השפעה בחברה הפלסטינית הנוצרית וגם המוסלמית. יש עיניינים שכנראה עדיין מוקדם לעשות מהם צחוק, אפילו אם בחיוך כואב.

אדם, בחור משכיל ופנטזיונר מנצרת עיר הבשורה (שאדי סרור עצמו), חולם להיות איש עסקים מצליח. הוא עובד במשרד של רואה חשבון מושחת ושואף ליותר. הוא מגלה, למורת רוחו שאשתו למיה (לטיסיה עידו) בהריון ורג', אביו החולה בסרטן הגרון, לפני עקירת לשונו (טארק קובטי) רוצה להוריש לו את סדנת ניפוח הזכוכית שלו.  מפגש עם רוברטו (שמואל קלדרון), כומר איטלקי אשר מדריך צליינים בעיר מדליק במוחו רעיון לסטארט אפ גאוני, מכירת בקבוקים המלאים אוויר קדוש שנאסף ממש בפסגת הר הקפיצה הקדוש לציינים הרבים המבקרים במולדתו של ישו, ארץ הברית הישנה והחדשה.

אבל אהוי, הדרך להתעשרות ולהפצת הרעיון עוברת דרך כמה גורמים בעלי כוח והשפעה, החל מהממסד האקומני הנוצרי בעיר ששואב את כוח הישר מהאפיפיור שם ברומא, דרך שחיתות וקשרים ממשלתיים וקשר נפוטיסטי עם שר התיירות ועד ריצוי כלכלי של בריונות ועולם תחתון מקומי השולטים על נתיבי המסחר והקידום בסביבה הקדושה כל כך. אדם – שם כל כך סמלי לגיבור סאטירה חברתית וקיומי כזאת, חייב לעבור דרך כולם כדי להצליח. אבל גם זה, מסתבר לא מספיק.

סרור טוען את הסיפור שלו בטונות של סמלים, מטען המכביד לא מעט על יכולתו של הסרט לנוע בזריזות אירונית ממזרית בין מרכיביו. ראשית שני סמלים שיש (או אין) בניהם קשר הפותחים וסוגרים את הסרט. המכונית בה נוסע אדם עם אשתו בתחילת הסרט, כמו חייו, תקועה בפקקים והמכונית בה הוא נוסע עם ילדתו שלוש שנים אח"כ נטועה באותו מצב של אי התקדמות כרונית. באמצע הסרט יביא פקק כזה גם לסצנה של אלימות רחוב הכוללת חרב ארוכה, חדה ומסוכנת הבוצעת אפילו את גגה של מכוניתו של אדם. את שני מעמדים תקועים אלה, בהתחלה ובסוף מסמן סרור גם בסצנת השתנה, כן ממש כך. בתחילת הסרט זה קורה שאשתו הנלהבת מידי רוצה לבדוק תוך כדי עמידה בפקק ובלי לצאת מהמכונית האם היא בהריון בעזרת הטלת מימיה על רצפת המושב ליד הנהג ובסוף, כאמור שלוש שנים אחרי מסתיים הסרט בסצנת השתנה של הילדה מחוץ המכונית. אם המכונית (או כל כלי רכב אחר) היא סמן ארכיטיפי להתנהלות החיים בסופה של הדרך ניכר הצורך של הבמאי להפטר מהפסולת האישית בפומבי ולא בבית פנימה. התקדמות אזרחית…

היחס לדור המבוגר גם הוא זוכה לטיפול סימבולי. האב חולה, כאמור בסרטן בלוע וכחלק מהטיפול עומדים הרופאים לעקור את לשונו. אם יש דימוי חריף יותר להתמוטטותו של מעמד האב, ההורים בכלל בחברה הערבית בפרט – הנה הוא מופיע מיד. ואם זה לא מספיק – לקראת הניתוח מגלח אדם את שפמו של אביו, שניהם בוכים בהעלמות סימני הגבריות המובהקים בחברה הערבית. רגעים נוספים מוקדשים כדי להציג את עצמאותה ומרדנותה של לאמיה גם בשקיקותיה למין עם בעלה, גם בעיסוקה כיועצת ופעילה בהדרכה מינית לנשפים פלסטינאיות. הויכוח הישראלי על העתיד הדמוגרפיה בישראל מוצא גם הוא את ביטויו במעמד ישיבה בבית חולים שבו דנה הוועדה הקרואה האם לאשר ללאמיה הפסקת הריון . וכאן, דוקא הנציגה של המפלגה הדתית שאמורה לנסות ולשכנע את האם העתידית בחטא שבהפלה, דוקא היה מציעה לאשר אותה כי צריך לעצור את הגידול במספרם של הערבים במדינה. הפוליטיקה , הדת והלאומנות מתערבים כאן זאת בזאת בשגיון משיחי. הסצנה, אגב נעה בין סטירת לחי בפני הצופים לנלעגות קולנועית.

הכנסיה ושליחיה גם הם זוכים למנת יתר של ביקורת בוטה וגם מרומזת ועל הכל – האבסורד באטימות אלה המחפשים נחמה בסמלים ריקים להרפיה נפשית. והמאמינים, כמו המאמינים בכל העולם, המשתטחים, הנטבלים, המנשקים, הנושפים, השותים ומסתובבים הנוגעים ומדליקי הנרות למיניהם. אדם מציע להם כלום והכל. בקבוקים מלאי אויר, הבל, והכל ביורו וכאשר יטומטמו כן יפרוץ. ומסתבר שגם סביב תעשית כלום זאת מתחיל להתפתח מסחר. כמו ליד כל המקומות הקדושים על מזכרותיהם המזויפות, כמו בחיי המדינה כולה. עסקי אויר המניעים את הכלכלה הפורחת. ויחי הביטקוין.

לסרור יש חומר גלם מעניין, פוטנציה ליצירה חשובה, אבל המלאכה שלו היא עדיין בוסר. יש כאן המון רעיונות, חלקם נפלאים חלקם מיותרים. הניסיון לדחוס את כולם לסיפור אחד מייצר עבודה שאינה  אחידה, אינה משויפת מספיק, אוסף של סצנות שהחיבור הרגשי שלהם אינו רציף, לא מחזיק תמיד. יש עדיין תחושה של גמלוניות מסויימת בטיפול ברגעים אלה ואחרים לצד הערכה לא מבוטלת לאומץ שלו להתנגח בנושאים שחלקם עדיין טאבו בחברה ממנה הוא בא. חוסר היציבות הזה מביא לעיתים לדלות בעיצוב הדמויות שחלקן חזקות – האב המרגש, הכומר הקריקטורי וסרור עצמו בתפקיד הראשי המלווה כמתבונן את ההתפתחויות. הדמויות הנשיות חזקות פחות, מסומנות כפלקט וחסרות מימד עומק, בעיצובן ובביצוע. הצילום של דניאל מילר, כמו בסרטים אחרים בסגנון – מדוייק ומוקפד והעריכה של נעמאן בשארה בונה את המבנה האפיזודי של הסרט.המוסיקה של חביב שאדה מעטרת נכון בחיוך את הסרט כולו.

סרור הוא בהחלט תוספת מעניינת לקולנוע הישראלי והישראלי הפלסטינאי וחשוב שקולו ימשיך להישמע. אם "אויר קדוש" היא הכרזת פתיחה לקריירה שלו, הוא כנראה לא יהיה מקרה של "עסקי אוויר".

"אוויר קדוש" – 8 בסולם אורשר

 

רוצה לשתף ?