"המנצח" (yes ו-STINGTV( טרגדיה קומית או קומדיה טרגית מוזיקלית שמאחוריה יוצרי "שטיסל", מתרכזת בסיפורו של נוח גמליאל, מוזיקאי בעל שם עולמי (ליאור אשכנזי) שנמלט במפתיע ערב פרמיירה בשיקגו בגלל פגיעה בשמיעה - סוד שהוא אינו מוכן לשתף עם איש. הוא חוזר בסתר לבית הוריו בישראל וגר עם אמו המרירה (ליאורה ריבלין הנפלאה). אביו (דבל'ה גליקמן), כך מסתבר, עבר לדיור מוגן בשל מחלת האלצהיימר ממנה הוא סובל.
האב בקושי מזהה את קרוביו ואינו זוכר כמעט דבר מלבד ציטוטים של ביאליק ושירים עבריים שהוא שר יחד עם חבורת הזמר, שהמדריך שלה בומבאך (החילוף בין שמו לבין שמו של הגיבור נראה כקריצה לבמאי אמריקאי נוח בומבאך) מת במפתיע על אורגנית במהלך חזרה. כדי לשמח את אביו, מחליט נוח שעד שיימצא מחליף למדריך, הוא ינצח על חבורת הזמר בזמן שהוא בודק את אוזניו ומתמודד עם עברו.
כמראה משפחתית נוספת אנחנו מכירים משפחה נוספת החברה במקהלה: אשר ורונה (שי אביבי ואפרת בן צור), המתקשים להרפות מבנם (דולב מסיקה) שרוצה לפרוש כנפיים וללמוד בחו"ל.
חבורת הזמר הדועכת היא מטאפורה יפה לשקיעתו של הקול הקולקטיבי, ובפרט לקול הגמוני מסוים מאוד - הקול של דור המדינה האשכנזי, בני המושבים והקיבוצים ותרבותם ההולכת ומתיישנת. זו פרידה - רקוויאם, אם תרצו - מבני הדור הזה, שהיא אמנם ביקורתית ולא נוסטלגית אך רגישה, הומניסטית ומכבדת.
כך לדוגמה אחת הדמויות היא של פרופ' לספרות השוואתית בשם רמי לוי (דליק ווליניץ), המתעקש להוסיף את התואר האקדמי לשמו כדי להבדילו מאותו "ארכי חנווני" הקרוי באותו השם. רצונו להדגיש כי הוא "רמי לוי המקורי" מזכירה טקטיקות של דוכני פלאפל, וכך היוקרה שבתואר מתהפכת ומוגחכת. דמויות אחרות מתוסכלות מחיים של הקרבה ומלחמות בעידן אינדיבידואלי של הגשמה עצמית. כך, גם מוטיב מחלת השכחה בהקשר של הדור הזה, ששב על עצמו בשנים האחרונות מספר פעמים בספרות, בקולנוע ובמוזיקה, מרמז לתרבות ששוקעת בתהומות הזיכרון, לדור ששכח על מה נלחם וליורשיו ששכחו את הוריהם. מכמה בחינות מזכירה "המנצח" את הלהיט הקולנועי "מיתה טובה", למשל.
על כן השימוש בשירים עבריים ישנים (אגב, לא עד כדי כך ישנים), שבכל פרק ישנו ביצוע של אחד מהם, נועד לשמש גם כרמיזה כללית על הדמויות והווייתם הכוללת. כמה מהשירים המבוצעים בסדרה עוסקים בחשכה המתקרבת, כלומר הדעיכה והמוות של בני הדור. "אם עוד החושך רב" (זמר אהבה לים) שרה החבורה באחד הביצועים המרגשים בסדרה, ובהלווייתו של בומבאך מבוצע באופן רדיקלי "הלילה הוא שירים" של תרצה אתר, שהופך למין גרסה מקומית ל"The death is not the end" של דילן. ברגע אחר, כשהמקהלה שרה "אחרון ימיי, כבר קרוב אולי, כבר קרוב היום של דמעות פרידה" כשהמצלמה מתמקדת בפניו של האב החולה, התחושה היא מצמררת.
מתח אחר עליו עומדת הסדרה הוא המתח בין גאונות ופרפקציוניזם לבין בינוניות, שמקביל למתח בין בינלאומיות ומקומיות: בין אולם הקונצרטים המכובד בשיקגו לבין חדר החזרות של מתנ"ס "המייסדים". הצפצופים באוזניו של נוח מאיימים על הקריירה הגאונית שלו, והוא אינו מסוגל לתפקד בשום רמת ביניים. הוא אינו מסוגל "לזייף" ועל כן הוא לא יכול יותר להיות מנצח, כשם הסדרה האירוני, אלא רק מפסיד. מכאן גם המשפט שיוחס למדריך חבורת הזמר בהספד שנישא עליו: "אני מנצח עליכם ואתם מפסידים עליי".
הקאסט של "המנצח" מפואר, והוא כולל לצד השמות שהוזכרו, בין היתר, גם את נועה קולר המצוינת כמנהלת המתנ"ס ואת שירה האס (זה אמנם ספוילר, אך זו התפתחות כה שקופה בעלילה שנדמה שאין טעם להסתיר אותה) כעיתונאית המנסה להבין מה גרם לדמות הראשית להיעלם ועל כן מצטרפת למקהלה בזהות בדויה, ומתחילה בקשר עם בנם של אשר ורונה. עלילת הצד על מערכת היחסים בין השניים היא דווקא נקודת תורפה שאינה משכנעת ואינה מספיק מעניינת, על פי שני הפרקים הראשונים בסדרה.
"המנצח" מלנכולית ומשעשעת גם יחד, ומעניקה טיפול יפהפה לבעיות שבהן היא עוסקת. אוהבי סדרות מוזיקליות ייהנו מהעיבודים המוזיקליים היפים, ואילו אחרים יגלו פורטרטים מרגשים, בעיקר על ידי השחקנים המבוגרים. אם הפרקים הבאים ילכו אף הם בדרך זו, יש לה פוטנציאל קאלט משמעותי.