לא יודע כמה מצופי הסרט בגרסה האמריקאית המחודשת אכן ראו את המקור של נדב לפיד ויוכלו להתייחס להבדלים בין "הגננת" ל"The Kindergarten Teacher " של שרה קולאנג'לו ("תאונות קטנות"). אבל מי שכן, יוכל לאוורר מחדש למשל את חווית ההשוואה של סרטים שנעשו ע"י במאים גברים ונשים על אותו בסיס עלילתי, אחרי התבוסה לאחרונה של סופיה קופולה ב"הפיתוי" על פי "הנקמניות" של דון סיגאל, למשל. במקרה של "הגננת" התוצאה הרבה יותר מעניינת, מהוקצעת ובעלת אופי מוגדר, אבל עדיין מתמודדת בקושי עם המורכבות והדיוק שמציע המבט הנוקב של לפיד לסיפורה של הגיבורה שלו. כי זה, במקרים רבים גורלה של רפליקה ליצירת אמנות.
נכון שעברו שנים רבות מאז העדיף נהג המונית שבה נסעתי את הסרט עם ברוס וויליס על פני האופציה של קולנוע ישראלי עם משה איבגי, ברב-אולם שהציע זה לצד זה את שתי האפשרויות. אפילו שהוא כבר קנה כרטיסים לראות את איבגי אל מול הקופה , ברגע האחרון רעדו לו הידיים והוא החליט להחליף אותם. נכון שהקולנוע שלנו התפתח מאוד בשנים האחרונות והוא מציע אלטרנטיבה מרתקת ורלוונטית לא פחות ואולי גם יותר לתוצרת שבאה מבחוץ. אבל את הסרט של לפיד, שהיה לדעתי (ולא רק, רוב הביקורות היללו ובצדק רב !) אחד הסרטים הטובים שנעשו כאן בארץ ראו בודדים מקרב הקהל איליו היה הסרט מכוון ולכן ההשוואה עם הגרסה האמריקאית הנוחה יותר שמגיעה היום למסך שלנו, תהיה, אולי שריקה אל מול הרוח.
עלילת הסרטים דומה, אפילו זהה. ההבדל הוא בגישות, בניואנסים, בנקודת המבט, בהתייחסות לקהל היעד ואולי גם ביכולות המקצועיות. בעוד לפיד מביט על המציאות הרובצת מסביב גיבוריו ומעצב אותה במידה מרתקת של הפשטה, הדמויות כמטפורות חברתיות עכשוויות, קולאנג'לו מסתפקת בדרמה האישית של הגיבורה הראשית ההולכת ונמקה באובססיה שלה ובהתמוטטותה אל מול המשפחה האדישה והריקנית שברובה מקיאה אותה אל מחוץ למסגרתה היום יומית.
גיבורת הסרט היא גננת שחיה בעולם ריק מתוכן אותו היא מנסה למלא בעזרת חיבתה לספרות ובעיקר לחוד חניתה – השירה. אחד הילדים בגן, בהתפרצויות לא מבוקרות של יצירה מדקלם שירים שהוא הוגה על אהבה, חיים ומוות, עיניינים שבדרך כלל ילד בן חמש אינו מבין בהם דבר. הילד הוא בנם של בעל בר מצליח וקר ואם שעזבה והלכה למקום אחר. הילד, בשיריו וגם בפרוזה שלו טוען שהיא מתה. את הליווי היום יומי מציעה לו צעירה שהאב שכר את שרותיה שאמנם רושמת מפיו את השירים הנורים ממנו ברגעים של אקסטזה קטנה, אולם לא עושה מזה עיניין רב. הגננת, אשה נשואה ואם לשני ילדים בוגרים, משתתפת בחוג לכתיבת שירה, בו היא מציגה את השירים כשלה וזוכה לתשומת ליבו, וגם יותר של המנטור הספרותי. במהלך הסרט היא מאמצת את הילד אליה נפשית ופיסית, יותר מידי, והקשרים הופכים לחולניים, אולי גם מסוכנים.
בעוד שהסרט של לפיד היה מלאכת מחשבת מסוגננת, סרט מרתק, מדוייק ובעל שפה קולנועית מלוטשת. סרט על הפואטיקה ההולכת ונמוגה במחוזותינו, בעולם שהולך ונעשה גס, מחוספס וחומרני, סרטה של קולאנג'לו הוא אמנם מהוקצע, מציע נקודות מבט נשיות פרטיות ואישיות, והצצה לעולם פנימי של הגיבורה, אבל לא מצליח להמריא מעבר למלודרמה הפרטית שלה. לפיד הצליח לעצב מציאות ויזואלית ההולמת את האופי של הגיבורים, אם זה צילום מנקודת המבט הנמוכה של ילדי הגן או בנית עולם ריק, חללים של קירות חשופים בדירתה הקרה של הגננת ובעלה, בסטודיו של המדריך לספרות וגם בבר נטול המשקאות איליו היא הולכת לרקוד. קולאנג'לו לעומתו נמנעת מכניסה לדימויים עיצוביים כאלה ונשארת בד' אמות הריאליזם כשהיא פונה בעיקר לבלוטות הרגש בלי להפוך את הסרט שלה למסמך שיש לו משמעות מעבר לאמפטיה או להבנה המקומית.
בעוד שלפיד מחלק את הקשב שלו ושל הצופים במתח המתפתח בין הגננת והילד שתפקידו במקור הישראלי הרבה יותר דרמטי, דומיננטי ומעניין, קולאנג'לו מתרכזת בדמותה של הגננת בלבד, גם בשינוי הנראטיב העלילתי המחולל בעיקר מסביב לדמותה המתייסרת וגם בשל השימוש במצלמה המלווה את הגיבורה, לעיתים קרובות גם מקרוב דרמטי מאוד. וכך מתכווצת דמותו של הילד ומאבדת את הכוח המאגי שהוא השפיע על הגננת שלו בסרט המקורי.
מגי ג'ילנהול היא ללא ספק אחת מנקודות האור המשפיעות על הסרט הרבה טוב. שחקנית נפלאה שלא הצליחה (ואולי גם לא שאפה) להיות גם כוכבת, אולי משום הבחירה הייחודית שלה בתפקידים שמעמידים אותה מול הזרם המרכזי והמסחרי של הקולנוע והטלוויזיה האמריקאים. הסרטים שאותם היא מלקטת כמעט מעולם לא נועדו ללטף את האגו של הצופים וכמעט תמיד יש בהם מידה לא מבוטלת של פרובוקטיביות, מה שקרב אותה לא פעם לפרסים יוקרתיים, אבל לא הפך אותה ליקירת התעשיה. כבתם של זוג במאים הקריירה שלה התחילה מוקדם יחסית, בגיל 15 ועשר שנים אח"כ הותירה רושם עז ב"המזכירה" הנועז, לפחות בקולנוע האמריקאי של 2002. רשימה מכובדת של הופעות, בתפקידים מרכזיים ותומכים מוכיחה את כשרונה הייחודי כשחקנית אופי מרשימה ו"הגננת" הוא אחד משיאי היכולת המוכחים שלה. שיתוף הפעולה העדין עם קולאנג'לו, של במאית אשה והכוכבת שלה מעניק לסרט רגעים קטנים ומרגשים, מיוחדים כל כך שאולי במאי גבר לא יכול היה להכיר באופן כל כך אינטימי.
המעבר של "הגננת" מיצירה ישראלית לסרט אמריקאי (הישג הפקתי ותודעתי בזכות עצמו) מדגיש את ההבדלים שבין שתי תפיסות של קולנוע, בין שתי תרבויות שבהן נצרכים סיפורים והדרך שבהן מקבל אותם קהל היעד. בהינתן אלה, הרפליקה האמריקאית בהחלט מעוררת עיניין ואל מול מגבלותיה המולדות מציעה טפיחה נוספת על שכם התוצרת המקומית. רק שלא יקלקלו לנו את זה בהמשך…
"הגננת" – 8 מינוס בסולם אורשר
The Kindergarten Teacher