לפעמים מה שאתה רואה הוא לא מה שאתה חושב

כשקראתי את התקציר של סרטו החדש של אבי נשר, חשבתי: הא, פשוט. סיפורה של בחורה צעירה העומדת להתחתן עם בחיר ליבה. הוא חוזר בתשובה, והוא לוקח אותה איתו אל העולם ההוא. הוריה של הנערה מתגייסים למנוע את רוע הגזירה, את המעבר שלה אל העולם הרע והנורא של החרדים, העולם שאין ממנו חזרה.

לכאורה, ברור לחלוטין מי כאן הטובים ומי כאן הרעים. חלוקה דיכוטומית פשוטה. וזהו בדיוק הקסם של הסרט החכם והנהדר הזה: התשובה היא בדיוק הפוכה. העולם הדתי מלא בהרבה יותר רבדים, צבעי ביניים. הוא לא רק שחור. החילונים הם לא רק טובים. ולא רק חכמים. הסרט כולו בנוי שתי וערב מסיפורים של אנשים שהם גם טובים וגם רעים, גם ערכיים וגם נכנעים לחולשות אנושיות, גם מנסים לעשות טוב, וגם הולכים אחרי היצר. העולם שבו אנחנו חיים הוא מורכב. ולחלק אותו ל"טוב" ו"רע" עושה לנו עוול גדול. בעצם, זה מה שמוביל אותנו אל טירוף (כשתגיעו לסוף הסרט תראו מי עושה את המעשה המטורף. לאו דווקא זה שחשבתם).אני מודה שלא את כל סרטיו של נשר ראיתי, אבל ממה שכן צפיתי בו (שגם זה לא מעט) נדמה לי ש"סיפור אחר" הוא הבשל בסרטיו, החכם והמרתק בסרטיו, המרגש, והיפה ביותר. הקצב שבו מפתח נשר את הסרט הזה הוא קצב של במאי ותיק ומנוסה, שיודע בדיוק איך לפתח את הסיפור, איך לשלב את שני הסיפורים שמרכיבים את הסרט הזה (ועוד סיפור אחד קטן נוסף) בדיוק מופתי שמשאיר את שני הנראטיבים האלו מרתקים באותה מידה. שחקנים כאן חוזרים לעבוד עם נשר – ג'וי ריגר שבה לעבוד עם נשר, והיא מביאה איתה את אותה הנחישות לצד הפגיעות שהיתה בה ב"חטאים" (הרגעים הכי יפים שלה בסרט הם רגעי ההתייחדות עם האלהים על הגג, מה שמביא לאחת הסצינות המצוינות בסרט, עם אבא שלה), ומיה דגן שבה כאן לתפקיד שהוא לכאורה כפוי טובה, תפקיד של המכשפה מהגיהנום, אבל גם בה מוצא נשר צבעים חיוביים, וגם לדגן נשר מעניק כמה רגעי חסד שבהם נגלים כמה אלמנטים אנושיים מתחת למסכה הקרה. ששון גבאי נפלא כאן בתפקיד הסבא שבור הגוף אבל חד המחשבה (ונשר מעניק לו מתנה בדמות מונולוג פוקח עין ולב שגבאי לוקח ומנצל עד תום), ויובל סגל טוב מאוד בתפקיד שמבקש ממנו לדלג בין דמות האב שאמור לעשות רע בתחבולות לבין אדם שעייף ממלחמות, ומבקש למצוא גם הטוב במצבים שהם לכאורה רעים (הנישואים המתקרבים של ביתו).

בכל רובד של הסרט הזה הסיפור מתפתח בקצב מרתק, אבל גם מראה לי כל הזמן עד כמה אני ממהר לשפוט אנשים רק על בסיס חצאי אמיתות, תפישות מקובלות שאולי לא באמת יודעות מה נמצא שם מתחת לפני השטח. אשה שחברה בסוג של כת – זה רע הכרחי? אדם שנלחם על משמורת על ילדו אל מול השפעת אותה אמא – הוא הרי פועל מתוך הדחף הכי טבעי ונורמלי, לא? הוא הנורמלי, היא המשוגעת, זה ברור, לא? אפילו ערבים, זה ברור שהם מפחידים, לא? (אני מודה שזה הרגע הכי חלש בסרט לטעמי, אבל גם הוא מתכתב עם התמה המרכזית שלו, והוא גם שייך).

מישל אברמוביץ' הצלם חוזר כאן לעבוד עם אבי נשר, והצילום שלו נפלא בעיניי. יש רגעים שבהם הצילום בתנועה מהירה מחבר לי את הסיפורים האלו בצורה כמעט אינטואטיבית, ובשאר הרגעים ירושלים נראית כל כך יפה, לא כמו גלויה תיירותית, אלא כמו משהו צבעוני, חי, אורגני, טבעי, משהו שכמעט אפשר להריח ולגעת בו דרך הבד של מסך הקולנוע. וכמובן המוסיקה, שכאן היא פשוט חלק מסיפור הסרט – נתן גושן המשחק, פחות או יותר את עצמו, זמר חוזר בתשובה (לטעמי גושן לא מדהים במשחקו, לא מושך יותר מדי תשומת לב, אבל בזה דווקא קסמו של הסרט – הטבעיות שבה הוא מתנהל. הוא כאילו משחק את עצמו, אבל זה לא מובן מאליו)."סיפור אחר" הוא סרט של במאי בשיא כושרו, במאי ותיק ומיומן שיודע לאחוז בקצב התחפתחות הסיפור ביד אמן, יודע כיצד לשלב כמה חוטי נראטיב לכדי יצירה אחת הומוגנית, ויודע כיצד לנהל את כל הדבר הזה שנקרא סרט קולנוע לכדי יצירה שגם גורמת לי להתרגש וגם מגרה אותי לחשוב. מהסרטים הכי טובים של השנה לטעמי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il