בשנת 2014 ארצות הברית הוכתה בתדהמה כששתי נערות בנות 12 ניסו לרצוח את חברתן לכיתה בדקירות סכין. לאחר האירוע החלו לצוץ מקרים נוספים בהם בני נוער ניסו לרצוח את קרוביהם ואף להתאבד. לכולם היה דבר אחד במשותף: הם טענו שה"סלנדרמן" גרם להם לעשות את זה. סלנדרמן הוא דמות בדיונית שהומצאה באינטרנט, המתוארת כאדם גבוה בעל זרועות ארוכות מהרגיל, חסר פנים ולבוש בחליפה, שחוטף ילדים. דמותו התפשטה כמו אש בשדה קוצים בצורת איורים, תמונות ערוכות בפוטושופ וצ'יזבטים שהועתקו והודבקו בכל רחבי האינטרנט.
על הנייר, ל"סלנדרמן" היה את כל מה שצריך כדי להפוך לאגדה אורבנית של ימינו, המותאמת לדור האינטרנט והממים. לכן אין זה מפתיע שהמפיקים בהוליווד ראו את הפוטנציאל הטמון בו והחליטו לבסס סרט אימה על דמותו. אך הסרט "סלנדרמן", שיצא לאקרנים בארץ בחמישי האחרון, לא מממש את הפוטנציאל הזה. רחוק מזה, ייתכן שהוא לא פחות מבית ספר לאיך להרוס רעיון טוב באמצעות ביצוע כושל.
הסרט מתמקד בארבע נערות המתגוררות בעיירה קטנה במסצ'וסטס ששומעות כי חבריהם לכיתה מתכוונים "לזמן" את הסלנדרמן ומחליטות לנסות גם. לאחר שאחת מחברותיהן נעלמת, הן מתחילות לחשוד כי ייתכן שהסלנדרמן קשור לזה. ניתן להגיד שמכל בחינה קולנועית מדובר בסרט אימה בלתי מספק. אך לפני שנסביר למה, ישנם שני דברים שניתן לזקוף לזכותם של יוצרי הסרט: האחד, הוא שיש ניסיון נחמד להיות נאמנים למציאות. בסרט התיעודי "היזהר מהסלנדרמן" (שיצא לפני שנתיים), שמספר את סיפור הדקירה של הילדה בת ה-12 על ידי חברותיה, מדובר על כך שדמותו של הסלנדרמן לרוב מאומצת על ידי בני נוער שמרגישים דחויים, כאלה שמחפשים מפלט מהמציאות שלהם, ובהחלט יש התייחסות לכך גם בסרט. דבר נוסף, הוא שהיוצרים קלעו לקהל היעד שלהם. אין ספק שהסרט מכוון לבני נוער והוא אכן מתאים להם. לכן אם אתם בני 15 ומחפשים סרט אימה לראות בבית ריק וחשוך עם החברים, ככל הנראה שתיהנו ממנו. אם עברתם את הגיל הזה, כנראה שלא.
הפן החלש ביותר בסרט הם קטעי האימה, והם פשוט לא אפקטיביים מספיק. החלשים שבהם הם כשהסלנדרמן מופיע - דמות עשויה כולה CGI שאינה מעוררת פחד, זאת למרות שמאחוריה עומד חביאר בוטט, שחקן הלוקה במחלה שגורמת לגפיו להיות ארוכות מהרגיל ושהפכה אותו לשחקן מבוקש בז'אנר האימה. למרות ששמו מופיע בקרדיטים, מה שנראה על המסך זו דמות ממוחשבת שאינה נראית מציאותית אף לו לרגע. אך גם כשהסלנדרמן לא מופיע, הקטעים שאמורים להפחיד פשוט לא מפחידים; התזמון לא נכון כך שהרגעים שאמורים להבהיל נכשלים במשימה, והקטעים שאמורים להטריד לעתים אף גרמו לגיחוך רב.
השחקניות הצעירות שמובילות את הסרט לוקות במשחק אובר-דרמטי, למרות העובדה שלפחות שתיים מהן מגיעות עם ניסיון בז'אנר; ג'ואי קינג ("לזמן את הרוע"), ואנליס באסו ("הסיאנס 2"). ואולי זה כל מה שהשחקניות הצעירות האלו יכלו לעשות עם תסריט שמלכתחילה לא כתוב טוב, עם עלילה דקה מדי ודמויות שטוחות שלא בדיוק גורמות לצופים לרצות שהן לא ייתפסו על ידי זרועותיו הארוכות של הסלנדרמן.
אך מעבר לתסריט, המשחק, האפקטים והבימוי, ייתכן שהאשמה העיקרית לכישלונו של הסרט היא בכלל באולפנים והניסיון שלהם לרצות את כולם. בינואר השנה, אביה של אחת הנערות בנות ה-12 שהיו מעורבות בדקירה התראיין ל-AP והביע את חוסר שביעות רצונו מהסרט ומהעובדה שאולפני סוני, לטענתו, עושים סרט שמנסה להרוויח על טרגדיות של אחרים. חודשים לאחר מכן, אנשים הבחינו כי קטעים שהופיעו בטריילרים מוקדמים של "סלנדרמן" לא הופיעו בגרסה הסופית שלו, מה שאולי יכול להעיד על כך שסוני חששו מתגובת ההורים לסרט ולפיכך החליטו לצנזר אותו כדי לרצות את המשפחות הפגועות. אולי זאת הסיבה שהמסר של הסרט - היזהרו מהאינטרנט, ילדים! - חוזר יותר מדי פעמים במהלכו, מה שגורם לו לבסוף להיראות יותר כמו סרט חינוכי ופחות כמו סרט אימה. המסר יכול להיות חשוב, אך פעם אחת מספיקה.
כאמור, מדובר בסרט שיכול להיות "ערב סרט" מושלם לבני ובנות 15, זאת בתקווה שהוא לא יעשה את הפעולה ההפוכה ויגרום לאובססיה קשה יותר לסלנדרמן. בכל מקרה, אם אתם לא בני נוער, כנראה שהוא לא ישפיע עליכם במיוחד וכדאי לוותר על הצפייה.