אורי זהר חוזר ביקורת סרט

סרטם של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ' הוא סרט יפה ומרגש, ומחווה מתבקשת לאדם שיצק הרבה הומור, חן, קלות וגם כנות נוקבת, אל תוך ההוויה הישראלית. הסרט משלב קטעי ארכיון וקטעים מיצירותיו של אורי זהר, יחד עם קטעי ראיון ומונולוגים של האיש לאורך עשר השנים האחרונות, חלק גדול מהם מתייחסים למי שהיה בימים "ההם", לסרטים שיצר, לאופייה של החברה הישראלית ולתהליך של חזרתו בתשובה.יצירת הסרט החלה כשזהר שב פעם אחת אחרונה, לאחר שנים רבות, לביים סרט עלילתי באורך מלא עבור קהל חרדי, ובתמורה לסיוע טכני וכלכלי נעתר לבקשה ליצור סרט דוקומנטרי על אודותיו, ולהשתתף בו. בניגוד למה שנכתב על הסרט במקומות שונים, הוא איננו עוסק כמעט בכלל במהות יצירתו החדשה של זהר, או באורח חייו היומיומי דהיום, אלא רק לעתים רחוקות, וכפלטפורמה לאפיון אישיותו של זהר וגישתו אל החיים. זהר מספר כי מאז ומתמיד נועד להיות המצחיקן ואיש קולנוע, ועל המורכבות של קיומו כילד יחיד ועדין נפש, בחברה מחוספסת וחדורת שליחות ציונית. הסרט יעניין בוודאי אנשים רבים בשל המקום שהוא מקדיש לקטעים רבים מסרטיו השונים של זהר ומהמערכונים שלו – אם כי יש לציין שהסרט עושה בהם לפעמים שימוש שאינו רלוונטי לדברים שאומר זהר ברקע, שהם העיקר, ושהתמונות נועדו כאילו להמחישם – ולידידות האינסטינקטיבית, כפי שזהר מכנה זאת, עם האיש אריק איינשטיין.הסרט מציג את פרשנותו של זהר לכמה מסרטי הפולחן שלו, שנחשבים לעתים קרובות ל"סרטי בורקס", והם למעשה, כפי שהיו עבורי באופן אישי תמיד, סרטים שעוסקים באופן עמוק במצוקתו הקיומית של גבר בישראל. (זהר אומר שאלה הם סרטים על חייהם הממשיים שלו ושל חבריו, איינשטיין למשל). ואפשר להוסיף: מהסרטים הטובים והמפעימים ביותר שנוצרו בקולנוע הישראלי, בעיקר "מציצים". זהר מנסה לאפיין בפירוט חולי פנימי שסבל ממנו שנים רבות ושדחף אותו אל חיים אמוניים, ושהוא רואה בו חולי חברתי רחב יותר, והצופה הרציני יאלץ כנראה להסכים איתו. הוא מדבר על הצורך בחשיפה, נראות ופרסום, כתחליף להיעדר תחושת ערך ותחושת עצמיות מבוססת; והוא חוקר באריכות בדבריו את הבדידות שחש בחייו כחילוני, את הניוון שהובילה אליו הבדידות, וחוויה עמוקה של היעדר תכלית, שהוסוותה על ידי בדחנות. ("בחיים שלנו כמו שהם משתקפים ב'עיניים גדולות' כל שבועיים היה אסון טבע... הארוגנטיות שלי, הנחרצות, הדריסה"). המבט של זהר הוא מורכב, ולמרות שהוא טוען שאין לו יותר צורך ביצירה הקולנועית ובקתרזיס הקומי והטראגי שהיא מציעה, הוא גם מתייחס בכבוד ובעניין ליצירות שיצר, והסרט מספק גם מבט היסטורי מעניין עליהן.הדמות של זהר של עשר השנים האחרונות היא מפתיעה. גם בגיל 83 נותר זהר אותו "טריקסטר" חריף ומשעשע שהיה – כל העיתונאים בהקרנה שהייתי נוכח בה געו מצחוק לבבי ומתמשך לנוכח מעלליו בבית עלמין שהוא מגיע אליו, כדי לתעד ולצלם סצינה עבור סרטו החדש – והוא מדבר על עצמו בפתיחות ובכנות. אחת הסוגיות הגדולות שמעלה זהר בסרט היא השאלה של אהבה, והאופן שבו הבין את המקום שיש לאהבה בחייו כחילוני לעומת חייו כבעל תשובה. הדברים שאומר זהר הם נכוחים, והסרט מנפה ומצרף אותם באופן חכם, מרגש ומאיר עיניים.בסרט הזה מתגלה אדם שהגיע אל החיים הדתיים מבלי לוותר על האינטלקט ועל הרגש החי והבריא או על ההומור, מתוך צורך לנוס מאורח חיים שהפך עבורו לגיהינום ("פעם שאלתי אם אני יפה, היום אני יודע שאני יפה... עברתי מהמוות אל הרחמים"). המסר הזה רלוונטי מאוד לדעתי, וטוב שיוצרי הסרט בחרו להתמקד בו; אבל אולי דרושות גם אזהרה ואף נזיפה קטנה: לא כל חילוני חי חיים גיהינומיים, ולא כל יהודי חילוני יוכל למצוא נתיב ואפיק אל הרוח, אל האלוהי ואל הטהרה, אך ורק באמצעות "היהדות". עבור זהר דבר זה היה נחוץ – ועבורנו, אולי כן, ואולי גם לא.

אי של שפיות On the Adamant 2023

נלי ונדין Nelly and Nadine 2023

דיוויד בואי: Moonage Daydream Moonage Daydream 2022

אליזבת: דיוקן בחלקים Elizabeth A Portrait In Parts 2022

סבוי Savoy 2022

אני לא I Am Not 2022

אש האהבה Fire of Love 2022

מחברות שחורות - רונית Black Notebooks Ronit 2022

מחברות שחורות - ויויאן Black Notebooks 2021

כנרת – ים של חיים Sea of Life 2021