אורי זוהר חוזר – בעיקר נוסטלגיה, 8 בסולם אורשר. גידי אורשר.

כמו משב רוח העובר בחורשת אקליפטוס מטלטל שמו של אורי זוהר את אנשי הקולנוע הישראלי במין רחש כזה בתערובת של קדושה, החמצה, געגוע, קנאה ואולי גם תקווה. זאת אותה רוח שחולפת כשמוזכר גם שמם של ג'יימס דין, גרטה גארבו ואורסון וולס, למשל. שירת הפוטנציאל הנגדע, שלא זכה להגשמה אמיתית, שהלך מאיתנו טרם עת. נכון שהמקרים הללו שונים, כל אחד והסיפור שלו, כל אחד וההחמצה שלו, אבל כולם מאוגדים, כך או כך באלומה של כשרון שלא הגיע לידי מיצוי עד תומו.  

נדמה לי שבמקרה של זוהר, ההחלטה שלו להכריז CUT על חיי היצירה בטלוויזיה ובעיקר בקולנוע עשתה לו רק טוב והגיעה ממש בזמן, ואולי גם שניה מאוחר מידי כשהכריזמה האישית כבר לא יכולה לכסות על דלות היכולת האמנותית. הפרישה שלו שהוסברה בהתגלות של אלוהים חדש וממשי, בצלילה לעולם אמת שכולו אמונה וחזרה בתשובה, היתה תוצאה של משבר וקריסה רגשית פנימית שהותירה אותו עומד ריק מול כשרון שכבר לא יכול היה למלא את החלל. הצלילה היתה מהירה – אחרי "מציצים" שהיה אחד הסרטים המכוננים של הקולנוע הישראלי עד היום ו"עיניים גדולות" שהיו וריאציות על אותו נושא, "הצילו את המציל" היתה באמת קריאה לעזרה פתטית של כשרון שהתרסק ונדם.

בספירת מלאי אובייקטיבית, התרומה של זוהר כבמאי קולנוע לא היתה משמעותית מאוד, היו לא מעט במאים ששלחו מאז ועד היום לשדה הקרב הזה הרבה יותר סרטים, בהם גם נפיצים יותר. "עץ או פלסטין" התעודי לצד יואל זילברג ונתן אקסלרוד, "חור בלבנה", "שלושה ימים וילד", "כל ממזר מלך" ו"התרנגול" לפני הטרילוגיה האחרונה בצד הרציני ו"מוישה ונטילטור", "השכונה שלנו" ו"התרוממות" בצד הקל. אבל משקלם הסגולי של לפחות שני סרטים באסופה זאת היה יקר מפז לקולנוע שהלך וגיבש לעצמו שפה בארץ שלא בדיוק ידעה להעריך חשיבותו של קולנוע ומקומו מול הקהל שלו. ושני סרטים אלה הפכו את זוהר לאגדה, לאייקון. אלה והתרומה האמיתית שלו לעולם הטלוויזיה בדרך להוויה של מכשיר בידור עממי ואולטימטיבי. אפשר היום לומר בביטחה שזוהר הביא את הקולנוע לקולנוע המקומי וזאת תרומתו האמיתית לסביבת היצירה בארץ. לפחות היה הראשון והבולט שתרם לקפיצת מדרגה בעיניין הזה.

"חור בלבנה" שבר את המסגרת הנראטיבית הלינארית של הקולנוע מאז שהופיע על המסך ב 1964 ו"מציצים" קיבע את תפקיד המצלמה בכוח, והוציא את המיזנסצנה מהגבולות הפרונטאלים של הבמה כדי להניע אותה בחופשיות במרחב ריאליסטי של ההתרחשות. מצלמת כתף גמישה וכניסה לכל אותם מקומות שהיו זרים לעיין של הצופה (והבמאי) המקומי שברו את הקיר הרביעי המלאכותי. אך בעוד ש"חור בלבנה" היה מוקדם לזמנו ולכן גם כישלון טוטאלי מול הקהל, הוא הרים מגדלור של אפשרויות שהאירו למרחק את דרכם של הבמאים המקומיים בעבודותיהם מכאן והלאה. אני זוכר שראיתי עם חבר את הסרט בקולנוע "בן יהודה" ושלושה אנשים ישבו ביציע שהיה במפלס הרחוב, את האולם השקוע כלל לא פתחו. אחרי שלושת רבעי שעה הסתובב זה שישב לפנינו ושאל מתי יגמר היומן ויתחיל הסרט… "מציצים" היה פצצת מצרר, קולנוע טרי שנשאר נוטף ארומה עד היום.

האגדות, חלקן אורבניות שעטפו את עבודתו של זוהר, חבורת "לול" שהתכנסה מסביבו וליד אריק איינשטיין, התיעוד האישי והמקצועי שנדגם במהלך השנים בהם זוהר היה אחד מהאנסמבל המלכותי של הבוהמה, זכרון כל אלה כבר מוכר ומשופשף, בייחוד אצל הדור שחי את התקופה. "אורי זוהר חסר", סרטם התיעודי של יניב סגלוביץ' ודני רוזנברג אינו מחדש דבר לאלה, זולת כיוון מדוייק של זרמי נוסטליה בג'קוזי של הקיום התרבותי המקומי. גם לא העדות בקולו, בגוף ראשון- מספר של זוהר בפס הקול המלווה את הסרט העוקב אחרי עבודתיו הקודמות של האיש והניסיונות הפתטיים שלו לחזור ולטבול רגליים קרות בעולם איליו הפנה עורף. אבל למי שלא הכיר, להלן אפשרות מעניינת הערוכה באופן אינטיליגנטי להציץ על האיש שהיה ואיננו עוד. ואולי עוד דוקומנט לארסנל המלווה את הארכיון המתפתח של הקולנוע הישראלי.

כן, זוהר בגלגול החרדי שלו עדיין חי ושיהיה בריא עוד הרבה זמן, אבל מקומו בחברה החליפית בה בחר לא מוכר לי ואינני יודע עד כמה הוא מהווה דמות מרכזית, כמו שהיה בעולמו הקודם, עולמנו אנו. וכאשר הוא ישב שם אל מול האח וגם הגו כבר קצת כפוף כחטוטרת והוא נזכר אז בימיו בבוהמה התל אביבית, בדשא אצל אביגדור או בדילוגים בין מיטה חמה אחת למשניה, והנוסטלגיה מלחשת "היו ימים" יש משהו שמגרד אי שם בתוך הזקן וקורא לו לשוב. אותו ההד שלא נדם, כנראה לגמרי לקול ההיגיון שלקח אותו מעולם ההבלים שלנו במעלה הקסטל אל מול ארון הקודש לבריחה הגדולה.

והנה נקרתה בפניו הזדמנות של פז. רנן שור, משליחי הנבואה הקולנועית של זוהר, מעריץ וחבר כבר כמה עשרות שנים, הוא המנהל המיתולוגי של בית הספר לקולנוע על שם סם שפיגל בירושלים (אני מאמין שאם זוהר היה גביר בעל אמצעים ויכולת היה שור משנה את בית הספר על שמו "בית הספר לקולנוע על שמו של אורי זוהר בירושלים…). שור נתבקש ע"י זוהר לעזור לו בגיבוש צוות להכנת סרט קצר לקידום מטרותיה של מכינה דתית לנערות. בחינם, כטובה אישית. רנן העביר את המקל לסגלוביץ' ורוזנברג ואלה התגייסו בחיל ורעדה ובתנאי שיוכלו לצלם באותה עת גם את העשיה של הסרט ולהנציח את אורי זוהר בעבודה. ידיים כופפו והמסע יצא לדרך. את פירותיו הם מציגים כאן.

"אורי זוהר חוזר" מונח על שלושה עמודי תווך. הראשון הוא צילומי רגעים ספורים מהחזרות והצילומים של סרטו המצטלם של זוהר, השני צילומי תקריב של זוהר במכונית בדרכו לתל אביב ומשם חזרה לירושלים כשברקע בפס הקול נשמע סיפור חייו המסופר מהפרספקטיבה האישית שלו, והשלישי הם קטעים מסרטיו המפוזרים בסרט בהקשרים לאותם סיפורים של זוהר.

ובכן, על פי מה שאנו נחשפים איליו בסרט, זוהר אכן איבד את מגע הקסם. הסיפור, שמקביל באופן חשוד לביוגרפיה שלו מפגיש אותנו עם צעירה , רקדנית בלט שפגשה את אלוהים ועכשיו היא מתלבטת האם להקריב בעבורו, בעבור האמונה את אומנותה ולהצטרף למכינה הדתית. ספויילר שבאמת לא מעלה או מוריד – היא נכנעת לדחף הדתי, כמובן. בדרך שזוהר מדריך אותה נותרו שאריות הרמץ של העשיה ד'אז – הניצוץ עדיין מהבהב בעיניים, הרצון להדריך ולכוון עדיין פועם, אבל עכשיו זה נראה עלוב, פתטי ובעיקר עצוב.

החלק המעניין הם המונולוגים של זוהר בדרכו מכאן לשם. הוא מהרהר בקריירה שלו, בדרך שבה ניתב את חייו, שבה השפיע ונהג באחרים, מחשבותיו הנעוצות בנפשו כקרסים על קולנוע, על בידור, על הצורך לעמוד במרכז גם על חשבון אחרים, על המחיר, על ההבל המתוק של אז ועל חוסר הרצון שלו לחזור לשם. יש עוד חברים, יש עוד קשר, יש זיכרונות, אבל הוא רוצה הביתה. מכיר את מקומו. ריאליסט. וכאן, למרות האינטימיות שמציע הסרט – מדובר בחומרים מוכרים ואפילו די לעוסים. זוהר, גם בפורמט החרדי שלו הוא אקסהיביציוניסט לא קטן ויודע לנצל כל מסגרת המאפשרת לספר את הגותו. ולכן חלק גדול מהוידויים שלו מוכרים כבר ואינם מרגשים את אלה שמודעים מכבר לאגדות הקולנוע הישראלי.

מה שמכניס חיים וגם חיוך קטן למערכת אלה הם הדוגמיות המובאות מהסרטים של זוהר לחיזוק הסיפור האישי שפעמים רבות מייצרות הקבלה משעשעת ונוגעת ללב, בוודאי מעניינת בין הביוגרפיה שלו לבין עשיתו הקולנועית. העריכה ברגעים אלה מרימה את הסרט ומעטרת אותו בעיניין ובערך מוסף.

שמו של הסרט הוא "אורי זוהר חוזר" והשאלה המטרידה לכל אורכו – לאן הוא חוזר ? האם הוא חוזר סוף סוף לעולם הקולנוע, לאהבתו האמיתית, לאינסטינקט המדריך אותו מגיל צעיר בו החליט לעשות משהו אחר ולהציע לקולנוע הפרובינציאלי שלנו שהעיז לחלום רק עד אירופה והגל החדש את התבליל הלא מובן של האוונגרד הניו יורקי ? האם הוא חוזר הביתה לירושלים שלו, אל עמוד התפילה ודפי הגמרה מהם נטל פסק זמן שאול וקצר מועד ? או האם הוא חוזר על עצמו ועל הסיפורים שכבר הכרנו, על הווידויים שכבר שמענו ועל האגדות אותן סיפרנו והדמעות אותן הזלנו על "שהלכת לי חבר". "וחלפה לה עוד שנה,  שום דבר לא השתנה, זו אותה המנגינה והמילים, אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר" כותב אריק חברו על הרב זוהר. ואין משפט טוב יותר שיכול לסכם גם את הסרט הזה.

"אורי זוהר חוזר " – 8 בסולם אורשר

רוצה לשתף ?