שתף קטע נבחר

הסרט "החדש" של אורסון וולס: שיעור בתעשיית הקולנוע העכשווית

סרטו האחרון של אורסון וולס, "הצד האחר של הרוח", היה פרויקט מוקומנטרי שאפתני ויומרני שנגנז בשנות ה-70. נטפליקס הרימו את הכפפה וערכו אותו מחדש - צעד שהוא מסחטת כסף, אבל גם כזה שאומר דבר או שניים על התעשייה הקולנועית של היום מול הבמאים של פעם

באקלים הנוכחי של הקולנוע המסחרי בארצות הברית, הוליווד נסחפת יותר ויותר אחר שחזורים ואתחולים של תכנים ישנים שהוכיחו את עצמם פעם, ואולי יצליחו שוב בעטיפה חדשה. רימייקים, ריבוטים, סיקוולים ופריקוולים הפכו לתו התקן הפופולרי כיום עבור האולפנים הגדולים, והקליינטים שלהם בקהל. ובינתיים הצד האחר של התעשייה, יוצרים עצמאיים ופורצי דרך, גוועים לאיטם. נטפליקס וחברות הסטרימינג האחרות שואבות הכל ובגדול למסך הקטן, ולא משאירות להם אופק לשאוף אליו.

 

על הרקע הזה, מה שנותר לפסטיבלים השונים, גם לאלו היוקרתיים שבהם, הוא להפסיק להסתכל קדימה ולהפנות מבט אחורה. ממש כמו הוליווד בחיפושיה אחר מותגים מן העבר בעטיפה חדשה. הקרנות של יצירות מופת מן העבר בעותקים דיגיטליים חדשים הפכו לעניין בשגרה באירועים שכאלה, ומדי פעם נופל בידי המארגנים אוצר נדיר, מטמון חבוי שנחשף ויוצא לאור לראשונה – שנים אחרי. כזה הוא "הצד האחר של הרוח", סרטו הגנוז של אורסון וולס.

 

"הצד האחר של הרוח" (The Other Side of The Wind) הוא דרמה מוקומנטרית שוולס הגה בתחילת שנות ה-70. ניסוי קולנועי שנראה יומרני בתחילתו, ומסובך באופן בלתי נסבל בסיומו, שש שנים לאחר מכן. היומרה של וולס נובעת מהאתגר האמנותי שהבמאי לקח על עצמו - להביא את סיפורה של הפקת סרט מפוברקת ומבורדקת ממגוון נקודות מבט של אינספור דמויות המעורבות בה באופן פעיל. אם ההפקה של הסרט בתוך סרט נראית כמו בלגן שלם, הרי שמה שקרה מאחורי הקלעים של הצילומים, ובעיקר לאחר סיומם בחדר העריכה, היה תוהו ובוהו. וולס, שהיה אמור לנווט את הפרויקט מהעמדה הסמכותית שלו, מצא את עצמו בפקעת סבוכה של נקודות מבט של אנשי צוות, תומכים ומממנים שהביעו את דעתם והסתייגויותיהם באנגלית, ספרדית, צרפתית ואפילו פרסית. לתרגם את כל זה לשפה קולנועית אחידה על המסך היה משימה בלתי אפשרית, אפילו לוולס הערמומי.

 

היעדר תסריט מהודק, בעיות ליהוק, פרישת משקיעים והברזה של משתתפים אחרים במהלך העבודה על הסרט, כמו גם המשימה הבלתי אפשרית של עריכת שעות החומרים ליצירה מנוסחת דיה להצגה בפני הקהל, בישרו על הכישלון של "הצד האחר של הרוח". חילוקי דעות, ויכוחים עזים ותביעות משפטיות הביאו לכך שהכישלון לא יהיה מהדהד. הוא פשוט לא יופיע בשום מקום. בלית ברירה הפרויקט כולו נגנז ונשכח מן העולם. מי שאיתרו את המטמון הזה ונסכו בו חיים חדשים הם אנשי נטפליקס. החברה שהפכה לברכה שהיא גם הקללה של הקולנוע האמריקני העצמאי בהווה הושיטה את ידה הארוכה והדביקה גם אל העבר, ומשתה את "הצד האחר של הרוח" מתהום הנשייה. במרץ 2017, אחרי שהזכויות לחומרים המצולמים נרכשו על ידי נטפליקס, החל תהליך העריכה המורכב בהנהגתו של בוב מוראבסקי כדי ליצור גרסה מהודקת ואפויה דיה של הסרט להקרנה בפני קהל צופים בבית הקולנוע, ובעיקר על צג המחשב (הסרט יעלה לשירות הסטרימינג ביום חמישי הקרוב). וכך, 42 שנה אחרי צילומי "הצד האחר של הרוח", 33 שנה אחרי מותו של וולס, הוקרן הסרט בבכורה בפסטיבל ונציה הקיץ, ולאחרונה גם בפסטיבל הסרטים של ניו יורק (NYFF).

 

 

"הצד האחר של הרוח"

אז האם כל המאמצים, אז ועכשיו, מוצדקים? האם באמת מדובר ביהלום יקר ערך שרק היה זקוק לליטוש? מבחינה היסטורית מדובר באוצר ארכיוני, כיאה לכל יצירה של גאון בסדר הגודל של וולס. אבל בניגוד ליצירת המופת "האזרח קיין", שנהנית ממעמד איקוני תחת התואר "הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים" על פי לא מעט דירוגים למיניהם, אין מאחורי "הצד האחר של הרוח" תהילת עבר, פשוט מכיוון שהוא לא הושלם מעולם עד עכשיו. הוא לא עומד במבחן הזמן, שאליו הוא התייצב באיחור ניכר. יש בו רוח של חדשנות, אבל כיום היא נתפסת כחדשנות מיושנת, ניסוי ארכאי שנכשל. ועדיין, יש בו מבט מעניין על התפתחותו האמנותית של וולס, על הסביבה שבה עבד וגם על התעוזה הגברית הסוערת שלו, עם היומרה שנלווית אליה.

 

עלילת "הצד האחר של הרוח", אם אפשר לזהות אחת כזאת, מתרכזת לכאורה בדמותו של ג'ייק הנפורד, במאי מזדקן אך בטוח בעצמו, ובגישתו המצ'ואיסטית. וולס עיצב את הדמות בהשראת הסופר ארנסט המינגוויי, והוא עצמו היה אמור לגלם אותה, אולם לבסוף זימן את חברו הטוב ג'ון יוסטון כשחקן מוביל. יש משהו בטוח בהופעה של יוסטון, מעין כריזמה שקטה, אולם זו נבלעת כולה בתוך הרחש-בחש שסביבה. כולם סביבו חייבים להגיד משהו, להביע דעה ולהיאבק עליה בנחישות – אותה מנסרה של נקודות מבט רבות באה לידי ביטוי פה, והופכת את חוויית הצפייה למורכבת יותר, כמעט כמו הניסיון הנואש של עורכי נטפליקס לזקק פה סיפור בר קיימא.

 

מה שניתן לדלות מהבלגן הפתייני הזה הוא שהנפורד, במאי ותיק, מוערך ורב הישגים, הוציא תחת ידיו יצירה קולנועית אמנותית ומהורהרת, אפשר להגיד פלצנית, וללא ספק יומרנית. נשמע מוכר, נכון? יוסטון אולי מגלם את הנפורד, אבל ברור שמדובר בשיקוף של וולס עצמו. וכמו במקרה של המאסטר הנועז במציאות, גם פה הצילומים נקטעים בעיצומם עקב תקלות הפקתיות חוזרות ונשנות, ובראשן ההברזה של השחקן הראשי (בגילומו של בוב רנדום). זאת ועוד, הכספים שהוקצו אזלו וחיפושים החלו אחר משקיעים כדי שיזרימו קצת מזומנים לצורך השלמת הצילומים. אלא שהקרנה פרטית של חומרי הגלם בפני מממן פוטנציאלי מסתיימת במפח נפש. "הנפורד בזבז את זמני", הוא מפטיר בחוסר סבלנות ניכר.

 

האם הנפורד מבזבז את זמננו? תלוי בסיבולת ובקיבולת שלכם. "הצד האחר של הרוח" - הסרט שבתוך הסרט - מובא לנו במנות קטנות. אוז'ה קודאר, שהפכה לימים למאהבת של וולס והמוזה שלו, מופיעה פה כיפהפייה אקזוטית, לעיתים לבושה ולרוב לא, אשר יוצאת למסע במדבר עם עלם חמודות. ללא דיאלוגים כלל וכלל, שני הדוממים לרוב מתבוננים זה בזה במבטים מלאי משמעות, ולא פעם מתנים אהבה. המקטעים מובאים לנו במנות קטנות ופתייניות שמזכירות במשהו את הקולנוע השערורייתי של ראס מאייר, כולל סצנות מין נועזות. הרגעים הללו מהווים הפוגה מהקקפוניה שמתרחשת מאחורי הקלעים, כשאנשי צוות, עוזרים למיניהם, בעלי אינטרסים, צלמים, כתבים ומבקרי קולנוע מביעים את דעתם במהלך מסיבת צפייה מלאת אלכוהול, סמים ומה לא. אורגיה אליטיסטית של דברת בלתי פוסקת.

 

אבל כל אלה עוברים מעל הראש של הנפורד, הבמאי המזדקן, הבטוח בעצמו ומלא האון הגברי. הגישה שלו מיזוגנית בהגדרה, מרוחקת מכל תקינות פוליטית הנהוגה כיום, או לחלופין מהיגיון כלכלי כלשהו. הוא מנותק מכל העניינים של בני תמותה שעובדים למחייתם ועושים את המיטב כדי להציל את הסרט מבחינה הפקתית, בעוד הוא עסוק בעיקר ביצירה עצמה ועוד יותר מכך – בעצמו. החיבור שלו למציאות נעשה באמצעות העוזר היהודי שלו ברוקסי (בגילומו של הבמאי פיטר בוגדנוביץ', שהוזעק לקחת על עצמו את התפקיד אחרי פרישת ריץ' ליטל שלוהק לו מלכתחילה). הוא זה שמפלס את דרכו של היוצר שחי בסרט – ממש חי בסרט – בזירה של התנגשות בין קולנוע אמנותי למסחרי.


"הצד האחר של הרוח"

המסע של השניים מזכיר את זה של דון קיחוטה וסנשו פאנשה, ולא מן הנמנע שוולס ראה בדמויות הדמיוניות השראה לא פחותה מזו של המינגוויי, או שלו עצמו. למעשה, וולס ניסה ליצור גרסה קולנועית משלו לסיפור הקלאסי של סרוונטס, פרויקט כושל נוסף שנגנז בגלל בעיות הפקתיות וכספיות. הניסיון הזה מצטרף להרפתקה העגומה בת 29 השנה של טרי גיליאם שהתעקש להביא את דון קיחוטה למסך, ואיבד את זה כל כך הרבה פעמים בדרך עד להשלמת הגרסה האחרונה (שבינתיים שקועה בעצמה בתביעות משפטיות). וולס וגיליאם במציאות, הנפורד ודון קיחוטה בעולם הדמיון, במהלך הפסיעה הנחושה להשלמת המשימה שלהם, מתעלמים לחלוטין מהאתגרים הכספיים, הטכנולוגיים והמעשיים. משאירים לסנשו פאנשה שלהם לאסוף את השברים ולדאוג לעניינים חסרי החשיבות הללו. ובכן, כמו שוולס וגיליאם גילו, וכך גם רבים רבים אחריהם, בתעשיית הקולנוע האמריקנית אז, ובמיוחד כיום עם נטפליקס ודומיה, העניינים חסרי החשיבות הם-הם החשובים ביותר. המעוף היצירתי נדרש להתיישר לפיהם – העדפות הקהל, האסטרטגיה השיווקית, היח"צ והמדיום. זהו הצד האחר של הרוח, של המלחמה חסרת הסיכוי בטחנות הרוח.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים