"פרויקט קליזו": מי צריך שאיפות כשיש הורמונים ומסיבות בריכה

יש אולי משהו לא הוגן בביקורת לתוכנית טלוויזיה, שאיך שלא תסתכלו על זה, אני לא קהל היעד שלה. אני מוכנה להמר על התוספתן שלי שרוב הצופים הפוטנציאליים של "פרויקט קליזו", הדוקו-ריאליטי החדשה שעלתה אתמול (ב', 17:30, ב-HOT בידור) יצרכו אותה דווקא באמצעות האינטרנט. האמת היא שאין הרבה מה להגיד על התוכן של "פרויקט קליזו" כסדרת טלוויזיה, אם כבר, היא מעניינת כי היא מהווה חלון הצצה לנוער של ימינו.

סהר קליזו הוא ולוגר שנהנה מהכרה מרשימה, לפי המדד היחיד הקביל בבורסת הידוענים הנוכחית והוא מספר הצפיות והעוקבים שלך. הוא עבד קשה בשביל ההישג הזה – הוא העלה ולוגים יומיומיים שצילם וערך על החיים שלו, בשילוב כל מיני אתגרי-לייט ומתיחות, וצבר לא מעט צפיות. בשלב מסוים קליזו לקח את זה, כמו שהוא אוהב להגיד, לנקסט לבל: הוא קיבץ כמה חברים בווילה באשקלון, מצא ספונסרים שמימנו את כל העסק והמשיך להעלות את הוולוגים היומיים שלו משם. הוולוגים שלו בסדר – שוב, קליזו עצמו תוחם את קהל היעד שלו בגילאים 8 עד 16 – הם קצביים, לפעמים מצחיקים, לזכותם יאמר שמשתפרים. שש עד עשר דקות יומיות בממוצע שנפתחות באיחולים ליום קסום ו...לא יודעת, צעירים עושים דברים של צעירים.

נהוג לומר לגנותו של הדור הנוכחי שכל השאיפות שלו מתמצות בלהיות סלב. האמת היא שזה לא עניין חדש – אני זוכרת ריאיון רחוב שערך אורי זוהר בשנות ה-70, הוא שאל בחורה צעירה מה היא רוצה להיות כשתגדל והיא אמרה "מפורסמת", או משהו בסגנון. ההבדל הוא שהדור הזה גם יכול להוציא לפועל את המשאלה הזאת בלי להזדקק לכל הצינורות המקובלים, בזכות המצאה זניחה שנקראת האינטרנט. ולכן שכבת הגיל הזאת, שכף רגלם מעולם לא דרכה בפייסבוק, מאוהבת בוולוגרים או יוטיוברים - אנשים שאף פעם לא שמעתי את שמם, אבל ביוטיוב הם אנשי השעה וכשהם הולכים ברחוב אז הרחוב – לפחות הצעיר - לא נשאר אדיש.

השאיפה היא לקבל הכרה. "פרויקט קליזו"(צילום: ערן לוי)

הטלוויזיה והאינטרנט הם החתול והכלב שנעים זה סביב זה, עדיין בוחנים כל אחד את העוצמה של השני. הטלוויזיה מביטה באינטרנט ומנסה לפענח איך היא הופכת להיות מאגניבה כמוהו, האינטרנט עדיין מסתכל על הטלוויזיה כעל המקום בו הוא אמור לעשות את זה בגדול. אישית אני מעדיפה שכל אחד ישאר בטריטוריה שלו, אבל סהר קליזו שבר את האינטרנט והנקסט לבל מבחינתו זה לשבור את הטלוויזיה.

ל"פרויקט קליזו" אין הרבה שאיפות בתחום התוכן. השאיפות שלו מתמצות כרגע בלהגיע להכרה כמה שיותר רחבה, ומן הסתם על הדרך לתרגם אותה ליתרון כלכלי. מודל עסקי נהדר שמאפיין את רוב החברות המסחריות בשוק ופה יש לו יתרון נוסף – הוא שקוף. הוא בעצם לא מנסה למכור כלום, רק את השאיפה שלו להכרה.

בשביל זה קליזו, בחור נבון וכריזמטי לכל הדעות, מגייס לטובת העניין אפיל של בתי אחווה אמריקנים – מסיבות בריכה, בחורות בביקיני ובאופן כללי המון הורמונים נעריים. הוא מצרף לזה ז'רגון שאמור לשכנע את הצופים שלו שהם עדים להיסטוריה בהתהוות – מדובר בחבורת צעירים שחיים את החלום, שמביאים פה שואו (מסיבת בריכה, כן?) שלא היה כמוהו בישראל מעולם, והתוצאה היא פרקים שאמורים למצות את גרעין המגניבות מהוולוג ולמרוח אותו על פרקים של חצי שעה. להגיד שזה עובד כמו הוולוגים? זה לא. כי הטלוויזיה כנראה נדונה להיכשל כשהיא מנסה לחקות את האינטרנט. אבל עושה רושם שקליזו והחבר'ה נהנים מאוד, ואני נושאת תפילה עבורם שלא יתפגרו מאוברדוז של המילה 'אחי' כדי שיזכו להמשיך ולחוות את כל היופי הזה גם בפרקים הבאים, ואינשאללה יזכו להגיע גם לנקסט לבל.