המערב הפרוע התאפיין בעיקר בפשיעה, מחלות וריח פה רע. בניגוד לדימוי הרומנטי על אודות אחדות האדם והטבע, שעוצב במערבונים הקלאסיים שג'ון פורד התקין לבד בשנות ה–30 וה–40, האמת המצחינה למדי הייתה שונה בתכלית, ו"האחים סיסטרז", סרטו האמריקאי הראשון של ז'אק אודיאר הצרפתי, יודע כעת לרכוב על הנחת העבודה הזו.
כבר בראשית שנות ה–70, בסרטים כמו "חבורת הפראים" של סם פקינפה או "מקייב ומיסיס מילר" (שנקרא בארץ "הקלפן והיצאנית") שעשה רוברט אלטמן, נסדקה הרומנסה מבית היוצר של ג'ון פורד, ולעומתה הובלטו אלמנטים כמו טינופת, בוץ ובוגדנות פסיכופתית, כמרכיבים מרכזיים בכינון אגדת המערב האמריקאי הפרוע. מהבחינה הזו לפחות, העיבוד הפילמאי שהכין אודיאר לספרו של פטריק דה ויט הקנדי, אינו מחדש הרבה.
ובכל זאת, ל"האחים סיסטרז" שמורות כמה מניות בכורה בכל הקשור לתוספות אפלות, תרתי משמע, להגדרה המעודכנת של המערב כמדגרה לכנופיות הפשע המאורגן שהתבססו כמיישמות מרכזיות של ההשקפה הקפיטליסטית בגרסתה האמריקאית; אפלות במובן המטפורי, ואפלות משום שתאורת העששיות שהאירה את החורים המאולתרים שבהם התגוררו המתיישבים במחוזות הפרא במערב ארצות הברית, וכה מובלטת בסרטו של אודיאר, רק מוסיפה טשטוש ויזואלי סביב המעשים–שלא–ייעשו שבוצעו בחבלי ארץ חסרי חוק אלה.
"האחים סיסטרז" מתמקד בגלגול מסכת החיים האלימים של האחים איליי וצ'רלי סיסטרז (באנגלית זה נשמע, כמובן, כמו אוקסימורון שנון), שפעלו כחוליית מוות בשירותו של מאפיונר–על המכונה פה "הקומודור", שישב בטריטוריה הפרועה של אורגון. השנה היא 1851, כלומר עשור שלם לפני פרוץ מלחמת האזרחים ששינתה לגמרי את פניה של אמריקה. מדובר בשנתיים לאחר פריצתה של בהלת הזהב בקליפורניה - היסטריה טוטאלית, שהריצה אל חבל ארץ זה אלפי הרפתקנים, שהיו נחושים להניח ידם על הזהב הזוהר, ולמנף את חייהם העלובים אל עבר צמרת ההיי סוסייטי המערבונית.
לאחר הסצינה הפותחת את הסרט, ובה מפגינים האחים זריזי השליפה את כישורי הרצח שלהם, מגיעה המשימה המרכזית שהקומודור מטיל על פקודיו. הם אמורים לנוע דרומה, מאורגון הפראית לגמרי אל קליפורניה הכאילו מתורבתת למחצה, ולחבור שם אל בלש בעל נפש של פייטן ושמו ג'ון מוריס (ג'ייק ג'ילנהאל), שבינתיים התביית על עקבותיו של חנון אחד בשם הרמן קרמיט וורם (ריז אחמד). משימתם של האחים ברורה ופשוטה - הקומודור דורש מהם לרצוח את אותו וורם, אך לא לפני שהם סוחטים ממנו, בכל דרך שהיא, רצוי בעינויים איומים, את הידע הכמוס שהוא אוצר במוחו. וורם כך עולה, הוא כימאי שהשכיל לפתח נוסחה לייצור חומצה שהופכת את הפקת המתכת הזהובה לתהליך פשוט. ואת נוסחת הזהב הזו דורש הקומודור לחמוס לעצמו.
הסיפור, שמרבית תחנות הביניים מתמקדות בפירוט עד כמה מסריח ומחליא היה שם בחוף המערבי של יבשת צפון אמריקה, מתגלגל כך שהבלש–פייטן מוריס דווקא נשבה בקסמו של הכימאי, ובכך מתהפכת על ראשה המשימה. במקום להסגיר אותו למרצחים לבית סיסטרז, הוא מסייע לו להימלט מהם. מובן שהגילוי המפתיע של רגישות אנושית דווקא בטריטוריה שאינה מטפחת רגש מעין זה, מדרבן את הרוצחים השכירים להציג לראווה עוד כמה מהתכונות השליליות שהוטבעו באופיים הבלתי סימפטי עוד מגיל ילדות, מאז שאביהם האלים התעלל בהם ושילם על כך בחייו; אב אכזר זה היה בבחינת פרויקט החניכה שלהם, ומסלול ההמראה שלהם לעיסוקם כרוצחים.
תמונת העולם הפסימית, הקושרת בין אלימות, עינויים, הטלת מומים גופניים ובוגדנות, מוכרת לאודיאר מסרטיו הקודמים דוגמת "ליבי החסיר פעימה", "נביא" או "חלודה ועצם". העובדה שפרויקט ההסרטה של "האחים סיסטרז" סיפק לו מרחבים חדשים, ובלתי מוגבלים למעשה, לשם פיתוח המיומנויות הקולנועיות האלה, דווקא לא תרמה לטיב היצירה, משום שבסצינות רבות בסרט אודיאר מאבד את קנה המידה והאיזון העדין בין אלימות מסוגננת לבין הטרדת הצופים בגילויים של התאכזרות מיותרת.
חואקין פניקס וג'ון סי. ריילי, המגלמים בהתאמה את צ'רלי ואיליי סיסטרז, מהמרים כאן על משחק ליצני, שמשלב דיבור עצל עם התנהגות פלגמטית במתכוון. התוצאה על הבד מבליטה ניכור בינם לבין הדמויות שאותן הם נדרשים לגלם, והדבר פועל לרעת "האחים סיסטרז". גם הדילוג התכוף בין סגנונות שונים של הגשת הסיפור אינו מסייע בגיבוש אמירה קולנועית קוהרנטית; הבזקי–עבר מיותרים קוטעים מעת לעת את העלילה, וכך אף השימוש בקול עלום שמתערב מפעם לפעם בפסקול, על מנת להקריא קטעים מהספר שעל פיו נכתב התסריט. גם סצינות הסיום המעוצבות כאגדה פסטורלית, נראות כמודבקות באופן מלאכותי אל גוף הסרט.
אף ש"האחים סיסטרז" הוא סרטו האמריקאי הראשון של אודיאר, הרי שאתרי ההסרטה שלו כלל אינם מצויים בארצות הברית. מדבריות ספרד וערבות רומניה משמשים כאן כתחליף ראוי לאמריקה של אמצע המאה ה–19. למעשה, כך בדיוק הופקו מערבוני הספגטי האיטלקיים ("בעבור חופן דולרים", "השתיקה הגדולה", "הטוב, הרע והמכוער"), שבשנות ה–60 היו הראשונים לגרד את שכבת הטיח המיופייפת, ולהציג את המערב הפרוע במלוא כיעורו.