"נרקוס: מקסיקו" - להתאהב באיש שנלחם ברעים

"כמה עוד תוכל 'נרקוס' למשוך אחרי שסיימה עם פבלו אסקובר?". זו הייתה השאלה ששאלו את עצמם גדודי מעריציה של דרמת הפשע הפופולרית של נטפליקס עם עליית עונתה הקודמת, השלישית במספר והראשונה ללא הפסיכופת הגדול מהחיים שמשך אליה את המעריצים הללו מלכתחילה.

רבים מהם, כמותי, ענו לעצמם חרישית "לא הרבה". גם אם קרטל קאלי, ראשיו ומעלליהם בהחלט לא היו חפים מעניין, זה כבר לא היה זה. לא ממש. והנה, עם עליית עונתה הרביעית של "נרקוס" – יוצריה מתייחסים אליה כאל סוג של סדרה נפרדת, אבל היי, אל תעבדו עלינו, ואם אתם מנסים, לפחות תשנו את נעימת הפתיחה - שוב מזדמנת לנו השאלה: כמה עוד תוכל הסדרה למשוך בלי רב-המרצחים המשופם שלה הממלמל "פלאטה או פלומו?" במבט מזרה אימים?

ובכן, הפעם התשובה מעט אמביוולנטית יותר, מאחר שעונתה החדשה של "נרקוס" טובה באופן משמעותי מזו שקדמה לה. היא חזרה עם זירת התרחשות חדשה, עם אנרגיה מחודשת, עם סט חדש לגמרי של עבריינים רצחניים שהיו באמת ואנשי החוק האמיצים שעמדו בדרכם. בלעתי אותה ביומיים ולא הסתכלתי לאחור. ועם זאת, למרות הכל, הבעיה העיקרית שלה נותרה בעינה: אין לה פבלו. אחרי שפתחת עם שמפניה, קשה לחזור אחורה לקאווה פשוטה.

לא שלמיגל אנחל פליקס גאיארדו - "אל פדרינו", הסנדק, כפי שנודע – מגיעה ההשוואה המעט מעליבה הזו. בכל זאת, ברון הסמים השאפתן ובעל החזון הזה היה מי שגיבש את כנופיות הפשע המקסיקניות המתקוטטות למקשה אחת, קרטל מאסיבי של ייצור, שינוע ומכירת מריחואנה ששלט על השוק העולמי, ואז גם עשה מעבר להברחת קוקאין בשיתוף פורה עם הקרטלים הקולומביאניים. כן, כמה מגיבורי עונותיה הקודמות של "נרקוס" באים לבקר גם בזו החדשה, בערך במחצית הדרך, כולל ההוא שהביא אתכם אליה מלכתחילה. יש לו סצנה קצרה, אבל אפילו היא מספיקה כדי להמחיש עד כמה בולט חסרונו (וכמה שהשחקן המגלם אותו, ואגנר מורה, רזה בינתיים).

קשה להיכנס לנעליים של אסקובר. "נרקוס: מקסיקו"(באדיבות נטפליקס)

ובמילים אחרות, אל פדרינו לא עומד ברף הנדרש, למרות הרזומה המצמית, ולא עוזר שמגלם אותו דייגו לונה המעולה ("ואת אמא שלך גם", "רוג 1: סיפור מלחמת הכוכבים"), או שהאימפריה שברא על קו קולומביה-מקסיקו-ארה"ב הפכה לחזית הגדולה והמדממת ביותר של שוק הנרקוטיקה העולמי מאז ועד היום. הוא פשוט לא צבעוני, גרוטסקי, מפחיד ומרתק כמו אסקובר. ספק אם מישהו אי פעם היה.

מאידך, קיים ב"נרקוס" החדשה גורם מאזן לחיוורונו היחסי של האנטגוניסט הגדול והרע, מאחר שסוף סוף מצאה לה הסדרה פרוטגוניסט ראוי – אנריקה "קיקי" קמרנה, סוכן ה-DEA (מחלק הסמים האמריקני) ששם לעצמו מטרה להפיל את גייארדו והקרטל שלו, והפך בעקבות כך למטרה עבורם. במקרה הזה, הטאלנט שנבחר לגלם את קמרנה, מייקל פניה, בהחלט עוזר, וכך גם העובדה שיותר מאשר הפרוטגוניסטים הנואשים של העונות הקודמות, הרצון של קמרנה לבצע את משימתו משכנע יותר, האובססיה שלו אותנטית יותר, והתסכול שלו מהשחיתות והאינטרסים המונעים ממנו לעשות זאת מכעיסים יותר.

נהדר. מייקל פניה(באדיבות נטפליקס)

מלבד היותו גאון קומי – וצמד סרטי "אנטמן" הם הוכחה מצוינת לכך, עבור מי שצריך אותה וטרם קלט שהאיש פשוט גנב את ההצגה בכל פרויקט בו אי פעם

השתתף - מייקל פניה הוא גם שחקן דרמטי נהדר, כפי שהוא מוכיח פה בתפקיד קמרנה, הסוכן (האמיתי, כן?) שמצא את עצמו מסובך מעל לראשו עם הקרטל המקסיקני של מיגל גייארדו. טובים ככל שהיו בויד הולברוק ופדרו פסקל, הפרוטגוניסטים של העונות הקודמות (אוקיי, בעיקר פסקל, בואו נהיה כנים) - פניה פשוט משכנע יותר. אתה רוצה שהוא יצליח לתפוס את המנוולים האלה, נואש מהמכשולים שבדרכו, חרד לגורלו כשהם מתכווננים עליו ועל משפחתו – בכל העת אתה איתו, עם קיקי, וקשה לנתק את האפקט הזה מהשחקן הנהדר שמגלם אותו.

בעונת המקסיקו שלה, "נרקוס" סוף סוף הבינה שהיא צריכה להשקיע בטובים שלה לא פחות מאשר ברעים, בעיקר אם הרעים אינם הרע ההוא, המיתולוגי. היא עדיין עשויה היטב, אלימה, קולחת ומהנה לאללה, אבל מרכז הכובד הרגשי שמביאה איתה דמותו של קיקי קמרנה – הוא זה שהופך אותה לטובה מקודמתה.

הכתבה התפרסמה במגזין "פנאי פלוס"