ביקורת: בזיל הבלש הגדול

רוברט דאוני ג'וניור? בנדיקט קאמברבאץ'? חובבנים. על בזיל שמעתם?

שנות ה-80 הם העשור שבמחלקת האנימציה של דיסני היו מעדיפים לשכוח את רובו. אותה מחלקה התנדנדה אז כמו שיכורה בין ניסיונות עגומים לשחזר את להיטי בעלי-החיים-החמודים שלה מהעבר ("השועל והכלבלב") לניסיונות עגומים לא פחות לרכב על טרנד הפנטסיה הפופולארי של אותה תקופה ("הקדירה השחורה"). אנשים מוכשרים שעבדו באותה מחלקה פוטרו בסיטונות (ג'ון לאסיטר, טים ברטון) או עזבו מיוזמתם (בראד בירד) כשהם הבינו לאן הרוח נושבת, ונראה שהקהל הצעיר שפעם מילא את האולמות נטש אותם לטובת הסרטים של ספילברג ולוקאס. רק בסופו של אותו עשור מחלקת האנימציה של האולפן הצליחה לעלות שוב על הגל, תרתי משמע, עם "בת הים הקטנה" שהתחיל את מה שנחשב לרנסאנס הגדול של דיסני.

אבל כמה שנים קודם לכן, הבמאים של "בת הים הקטנה" הבריקו עם סרט אחר, שהוא לטעמי לא רק הסרט הטוב ביותר של דיסני באותו עשור (כן, יותר מ-"בת הים הקטנה"),  ולא רק הסרט הטוב ביותר של צמד הבמאים (וזה בהחלט הישג), אלא שלמעשה מדובר באחד הסרטים הכי טובים שיצאו ממחלקת האנימציה של דיסני, למרות שהוא גם אחד הפחות מוכרים שבהם. באנגלית קוראים לו "The Great Mouse Detective", ובתרגום המחורבן שניתן לשם שלו כאשר הוא יצא בישראל – "הרפתקאותיו של סופר בלש" (בהפצות מאוחרות יותר זה תוקן ל"בזיל הבלש הגדול").

עלילת הסרט מתרחשת בלונדון של שלהי המאה ה-19 והיא נפתחת כאשר עכברה צעירה בשם אוליביה עדה בזעזוע לחטיפה של אבא שלה, יצרן צעצועים נודע, על ידי עטלף מפחיד. כידוע לכל, כאשר מאבדים משהו או מישהו באנגליה של אותה תקופה, פונים לבלש הדגול שרלוק הולמס כדי שימצא אותו. אבל שרלוק קצת עסוק כרגע (ולא נוהג לקבל עכברים בתור לקוחות בכל מקרה), ולכן אוליביה, בסיועו ועידודו של רופא שוחר-טוב בשם ד"ר דוסון, פונה לבלש הבא ברשימה – בזיל, עכבר-בלש מבריק גם אם מפוזר מאוד, שמתגורר מתחת לדירה המפורסמת ברחוב בייקר. בבואם למצוא את אביה של אוליביה, השלישיה בזיל-דוסון-אוליביה, עם חיזוק מהכלב של הולמס, חושפת מזימה נפשעת של העכברוש המרושע פרופסור ראטיגן.

כשצופים ב"בזיל" קל לגלות את הדבר הראשון שהסרט הזה עשה כל-כך נכון ורוב הסרטים האחרים של האולפן באותו עשור לא: בסרט הזה אין רגע דל, וגם אין בו אף רגע מיותר. בפחות משעה ורבע, הסרט מריץ את הגיבורים והצופים כשהם מתנשמים ומתנשפים לאורך רצף של הרפתקאות וסכנות מסמרות-שיער. אם באותו עשור תהו בדיסני איך להלחם בפופולאריות הפתאומית של הסרטים של לוקאס וספילברג, הרי שג'ון מוסקר ורון קלמנטס, במאי הסרט, הפגינו הבנה של מה גורם לסרטים האלה לעבוד ויישמו את מה שהם למדו בשלמות מעוררת הערצה.

אבל ספילברג ולוקאס לא היו מקור ההשראה היחיד. כדי לתת לסרט את האווירה הייחודית שלו, מוסקר וקלמנטס הלכו למקומות לא ממש צפויים – החל מסרטי פילם-נואר, דרך סרטי האימה של חברת "האמר" הבריטית, ועד למקומות אזוטריים לגמרי, במונחי התקופה ההיא, כמו האנימה (זוהי הפעם הראשונה שבה סרט של דיסני – או כל סרט אנימציה אמריקאי אחר, למיטב ידיעתי – עשה מחווה לסרט של מיאזאקי). וכך, לצד היותו סרט הרפתקאות משובח, "בזיל" מתהדר גם במראה יוצא-דופן שמשלב בין סרט אימה למגעים עדינים של מה שיזכה שנים אחר-כך לכינוי "סטימפאנק".

עוד פטנט שמוסקר וקלמנטס גילו במהלך העבודה על הסרט הזה, ויישמו בהצלחה יתרה גם בסרטים הבאים שלהם, הוא איך הליהוק של המדבב הנכון לתפקיד הנכון – לאו דווקא התפקיד הראשי – יכול להחזיק סרט אנימציה שלם. במקרה של הסרט הנ"ל, מדובר בכוכב סרטי האימה וינסנט פרייס שפשוט מתענג על כל שורה בתפקיד ראטיגן, ויש לו חלק נכבד, לא פחות מזה של האנימטורים, בהפיכה שלו לנבל גדול מהחיים. עוד הברקת דיבוב קטנה בסרט היתה הליהוק של פרנק ולקר (מגהטרון וגל-קול ב-"הרובוטריקים" – הסדרה המצוירת המקורית, לא הסרטים של מייקל ביי) לקולות הכלב של שרלוק והחתולה של ראטיגן.

"בזיל הבלש הגדול" יצא למסכים בשנת 1986, זכה להצלחה קופתית צנועה (בעיקר בזכות התקציב החסכני שלו) ולהערכה רבה מצד המבקרים, אבל משום-מה לא זכה למעמד הקלאסיקה שהוא ראוי לו. מוסקר וקלמנטס, כאמור, המשיכו משם ל-"בת הים הקטנה" ואחר כך גם ל-"אלאדין", "הרקולס", "כוכב המטמון", "הנסיכה והצפרדע" וממש לאחרונה גם "מואנה" – ובכל זאת, ההישג הגדול שלהם, לטעמי, מצוי בסרט הראשון שהם ביימו ביחד. אם לא יצא לכם לצפות בו עד היום, כדאי מאוד להשלים את החוויה.