"הבלדה על באסטר סקראגס": כל מה שטוב באחים כהן
חבל שאי אפשר לצפות בסרט החדש של האחים כהן על המסך הגדול - אבל עדיף נטפליקס על כלום. "הבלדה על באסטר סקראגס", שמאגד בתוכו שישה סרטים קצרים, הוא חווית צפייה מהנה, חכמה ומומלצת ביותר
היסודות לקריירה הארוכה והמזהירה של האחים כהן נמצאים כבר בסצנת הפתיחה של סרט הבכורה "רציחות פשוטות" (1984). השוט הראשון מציג כביש נטוש בטקסס המצולם סנטימטרים ספורים מעל גובה האספלט. דימוי פטליסטי המלווה בקול המספר שצופה את השיבוש הבלתי נמנע בחיים ומסכם בקביעה "בטקסס אתה לבדך".
"רציחות פשוטות" הוא פילם נואר, אולי הז'אנר הנוכח ביותר ברוחו, אם לא בהכרח בגופו, בכמעט כל סרט של האחים כהן. לנואר יש את האסתטיקה האפלה, את העלילות המפותלות, התשוקות והמזימות שלא צולחות. אבל ביסוד הקולנוע של האחים כהן נמצא גם המערבון: עולם צחיח של עימות ישיר וקטלני בין בני אדם, והרגע של המוות בו כל אדם נמצא לבדו.
המערבון המהדהד בסרט הראשון מובלע בכמה מסרטיהם הבאים, ועולה באופן ישיר יותר ביצירת המופת "ארץ קשוחה" (2007), ב"אומץ אמיתי" (2011) וכעת גם בסרטם החדש "הבלדה על באסטר סקראגס" (The Ballad of Buster Scruggs). יצירה המורכבת משישה סיפורים עם גיבורים נפרדים וטונים המשתנים בכל סיפור – מהמסוגנן והמשעשע, דרך הקודר, ועד האלגורי. יהיה מדויק יותר לומר שכמעט כל אחד מהסיפורים מכיל תמהיל של מרכיבים אלו ביחסים שונים. כל אחד מהם הוא מימוש ויזואלי של סיפורים המודפסים בתוך ספר ישן המוצג בפתיחת הסרט, והמעבר מסיפור לסיפור נעשה בפעולת דפדוף בדפיו. על עטיפת הספר יש ציור של גדם עץ ולידו גולגולת פר חשופה. דימוי של מוות הרומז על הנושא המרכזי.
לעוד ביקורות קולנוע:
חיות הפלא: פשעיו של גרינדלוולד
"סקראגס" משתמש בבנק הדימויים והדמויות של הז'אנר, ובדרכם המוכרת של האחים כהן מקצין, מסובב ומפרק. מנגד ישנם גם הדים לאופן שבו הז'אנר הוא ייצוג מדומיין של "ההיסטוריה במערב הפרוע", וככזה האלימות המוצגת בו נטענת ברובד נוסף של משמעות. אך מעבר לשתי רמות אלו נדמה כי במוקד נמצא השימוש ב"מערבון" כמסגרת שבתוכה מעבדים האחים כהן את תפיסת העולם שלהם אודות מוסר וגורל והאופן שבו הדמויות שלהם מקיימות יחס אינטרסנטי לראשון ונלכדות בשני.
בסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הסרט, מוצגת דמותו של באסטר סקראגס (טים בלייק נלסון), אקדוחן מזמר לבוש בגדים לבנים מצועצעים, שלא מהסס להיכנס לסיטואציות שיסתיימו בהפגנת כישוריו העילאיים עם האקדח, כמו גם לפצוח בשירה הסוחפת את הקהל. אבל, כפי שנרמז בשם, זוהי בלדה ולכן ישנה גם אחרית להפגנת כישורים אלו. בסיפור השני (הפחות מוצלח במכלול) קאובוי המנסה לשדוד בנק (ג'יימס פרנקו) מקבל שיעור על התפניות הלא צפויות ועל המחזוריות האירונית של החיים.
בסיפור הרביעי, המבוסס על סיפור של ג'ק לונדון, חודר לתוך טבע בתולי והרמוני גבר זקן (תום וייטס) בחיפוש אחר זהב. האדמה נקרעת בבורות אותם הוא חופר - המקום בו הזהב עשוי להימצא אך זהו גם דימוי לקברים בהם האדם עשוי למצוא את עצמו.
הסיפור החמישי, בהשראת סופר המערב הפרוע סטיוארט אדוארד וויט, הוא הארוך והמאופק במקבץ, ולכן גם השלם יותר מבחינה דרמטית ובעל האירוניה העצובה ביותר. אליס לונגבו (זואי קזאן) היא אישה צעירה המצטרפת לשיירה העושה דרכה לאורגון, כחלק מניסיון שידוך מפוקפק אותו זימן לה אחיה שמת בתחילת המסע. היכרות במהלך המסע עשויה להביא לשינוי לא צפוי במסלול החיים, אך גם סכנות העלולות להביא לסיכולו.
הסיפור השישי והאחרון מתנהל כמעט כולו במסע לילי בכרכרה עם חמישה אנשים שמעל גגה יושב עגלון מסתורי ש"אף פעם לא עוצר". שני ציידי ראשים (ברנדן גליסון ו-ג'ונג'ו או'ניל) יושבים מול גברת צדקנית (טיין דיילי), צרפתי דעתן וחצוף (סול רובינק) ופרוון (צ'ליס רוס). סיטואציית מערבון קלאסית המקבלת טיפול נוסח סמואל בקט החותמת באופן הולם את הנושאים שעלו בסרט. החלק הזה בר השוואה לסצנות כרכרה קלאסיות החל מ"מרכבת הדואר" (1939) של ג'ון פורד ועד "שמונת השנואים" (2015) של טרנטינו. הווירטואוזיות הלשונית של האחים כהן והמשחק המשובח עומדים בכבוד מול כל סצנת כרכרה קודמת.
הצלם הכמעט קבוע של האחים רוג'ר דיקנס מוחלף כאן בברונו דלבונל (שעבד איתם ב"בתוך לואיין דיוויס"). אנשי הצוות הקבועים האחרים שומרים על רף האיכות המוכר ומפגינים מנעד התואם את הטון השונה של הפרקים. עיצוב התפאורה של ג'ס גונצ'ור ועיצוב התלבושות של מארי זופרס – מבגדיו המצועצעים של סקראגס, עד ההדים הגותיים בתפאורה בפרק האחרון. על המוזיקה מופקד השותף הקבוע קרטר בורוול, ובהתחשב בכך שיש לא רק מוזיקה אלא גם שירה בכמעט כל פרק, התפקיד שלו ביצירת אופיו הייחודי של הסרט הינו מכריע. מיותר לומר שהעורך הקבוע "רודריק ג'יינס" עושה מלאכתו נאמנה.
"סקראגס" הוא הפקה של נטפליקס המבצעת השנה קפיצת מדרגה במוניטין של היוצרים שמביימים באכסניה זו ובשאפתנותן של ההפקות. זו השנה הראשונה שבה מובהר, ללא כל צל של ספק, שכמה מהסרטים הטובים ביותר לא נוצרו עבור מסך הקולנוע. גם יוצרים במעמדם של האחים כהן גילו כי האולפנים לא ששים להפיק את הפרויקט, ונטפליקס העניקה להם את התקציב ואת החופש לממש את החזון במלואו. מצער שלא ניתן לראות את הסרט על המסך הקולנוע, אבל היה מצער כפליים אם הוא לא היה נעשה.
