ביקורת סרט - "הגרינץ'": כמו קישוט לחג המולד

את העיבודים לספרי הילדים של דוקטור סוס (תיאודור גייזל) ניתן לחלק לשתי תקופות: אלו שנוצרו עד מותו בשנת 1991, ואלו שנעשו מרגע שאלמנתו החזיקה בזכויות. עד מותו מרבית העיבודים נעשו עבור הטלוויזיה, בהשגחה צמודה ובשותפות פעילה של גייזל בכתיבת התסריטים. רוב האנימטורים איתם הוא בחר לשתף פעולה השתייכו לקבוצה המבריקה שעבדה על סרטי "לוני טונס" באולפני האחים וורנר - פריץ פרילנג, בוב קלמפט וצ'אק ג'ונס.

כחלק משיתופי פעולה אלו נוצרו עיבודים קלאסיים לספריו, ובהם עיבוד לספר שבתרגום לעברית נקרא "הגרינץ' שגנב את חג המולד". צ'אק ג'ונס ביים את העיבוד ב-1966 והוא הפך לקלאסיקת חג מולד אמריקנית המשודרת כל שנה. אורכו היה 26 דקות, והעלילה נשארה צמודה למילים המקוריות ולמהלך העלילתי של הספר (למעט כמה הרחבות נקודתיות). ג'ונס, שיצר דמויות כמו וויל אי. קיוטי ורוד ראנר מ"לוני טונס", היה אמן גדול של הבעות מדויקות, והגרינץ' (בקולו של בוריס "פרנקנשטיין" קרלוף) היה דמות מרושעת ומשעשעת להפליא.

דמותו של הגרינץ' הופיעה בעיבודים טלוויזיוניים נוספים, בעלילות שחרגו מהספר המקורי. "ליל כל הקדושים הוא הלילה של הגרינץ'" (1977), ו-The Grinch Grinches the Cat in the Hat(1982), המפגיש את שתי הדמויות המפורסמות ביותר מספריו של גייזל. גם כאן הוא היה מעורב בכתיבה, דבר שללא ספק תרם לזכייתם בפרסי אמי לתוכניות אנימציה המשודרות בפריים טיים.

ביקורות קולנוע נוספות:

המשפחה שלי

קריד 2

ראלף שובר את האינטרנט

אלמנות

לאחר מותו של גייזל, ספריו עובדו לקולנוע לסרטי לייב אקשן ולסרטי אנימציית מחשב. ללא המעורבות והפיקוח שלו איכות עיבודים אלו נעה מהמתקבל על הדעת למזוויע. שני עיבודי הלייב אקשן ניפחו את העלילה לאורך פיצ'ר, הכילו מידה מופרזת של וולגריות, והקומיקאים שהשתתפו בהם תחת מעטה של איפור כבד יצרו דמויות קריפיות במובן הבעייתי של המושג. "חתול תעלול" (2003) של בו ולש בכיכובו של מייק מאיירס היה הגרוע מבין השנים, אך גם "הגרינץ'" (2000) של רון הווארד בכיכובו של ג'ים קארי היה עיבוד שסביר להניח שגייזל לא היה מקבל בשלוות נפש.

נקודת המוצא העלילתית נשענת על עלילת הספר ולכאורה אמורה לשרת את המסר המקורי. הגיבור הוא הגרינץ' (בדיבוב של בנדיקט קמברבאץ'), יצור ירוק ופרוותי שחי במערה מרווחת בהרים ליד הכפר מי-וויל (Whoville במקור). עזר לצדו הוא כלבו החביב מקס, המשתתף בנאמנות מסויגת במזימות בעליו. חג המולד הקרב מעורר בגרינץ' שאט נפש מפני היבטיו הנוצצים של החג – הקישוטים, המתנות ושירת המזמורים. כאשר נותרים ימים ספורים עד החג

הוא מחליט לשבש אותו באמצעות מעשה גניבה. מהצד השני של העלילה מחכה מסר אודות ערכו האמיתי של החג שאינו תלוי בהיבטיו החומרניים.

זהו הבסיס העלילתי, והוא רחוק מלהחזיק סרט באורך מלא. לשם מתיחתו רגעים קטנים בספר המקורי הופכים לסצנות ממושכות, ואליהן מתווספות סצנות רבות שלא הופיעו במקור. בחלק מהמקרים התוצאה משעשעת (הביקור של הגרינץ' בעיירה בתחילת הסרט), ובחלק יש תחושה של גלגלים שמסתובבים במקום. כמו בגרסה של ג'ונס, גם כאן יש וויס אובר שמשתמש בחלק מהקטעים המקוריים בספר (פארל ויליאמס בעבודה בינונית).   

את הסרט ביים ירו צ'ייני - מי שהיה במאי שותף ב"החיים הסודיים של חיות המחמד" (2016), ולפני כן שימש כמעצב בסרטי "גנוב על הירח/על העולם" ו"הלורקס"). הבמאי השותף הוא סקוט מוסייר, וזהו סרטו הראשון. יחד עם התסריטאים הם יצרו "תיקונים" לטקסט של גייזל שאמורים להיות ברוח המקור, אך נופלים ממנו משמעותית.

הגרינץ' בגרסה של צ'אק ג'ונס היה דמות מפלצתית למדי. הגרינץ' בסרט הנוכחי מזכיר את אותו סוג של מיזנתרופיה נטולת שיניים שמאפיינת את גרו (הגיבור של סרטי "גנוב על"). אותו סוג של "רוע" שאינו רע באמת, ושניתן לשינוי מהיר לעבר רכרוכיות סנטימנטלית. בהתאם לכך גם המערה של הגרינץ' מלאה במתקנים משוכללים שפועלים בדרכים המזכירות את צעצועי הפשע של גרו. בוריס קרלוף יצר דמות גרינץ' מובחנת ואפקטיבית, ולמרות שלקמברבאץ' יש רקורד עשיר כשחקן, וכמדבב דמויות באנימציה (הדרקון סימאוג בטרילוגיית "ההוביט"), הוא המפסיד בהשוואה.

לאורך הסרט יש שימוש מרובה בשירים מוכרים – לעיתים עד זרא (מישהו התגעגע ל-Mambo No. 5?) , והרבה גגים נוסח וויל אי. קיוטי (אך פחות מוצלחים מאלו של ג'ונס), שבהם מזימה נקודתית מסתיימת כשהגרינץ' סופג מהלומות וחבטות. טריקים בסיסיים שמבטיחים הנאה לילדים, אבל מתקיימים במסגרת של מוצר בידורי שאולי לא הורס את המקור, אבל מעבד אותו למוצר צריכה מנצנץ ושטוח שבו המסר העיקרי מתעמעם ברצף הסחות הדעת.