"מרי פופינס חוזרת". אמילי בלאנט.
העיצוב בסרט "מרי פופינס חוזרת" יפהפה, מוקפד ומושך את העין, אך שם פחות או יותר נגמרים הדברים החיוביים לומר עליו. זה לא שהוא סרט רע, סימנו "וי" על כל האלמנטים שהופכים סרט מוזיקלי לכל המשפחה (ובעיקר לילדים) למהנה, פשוט חסר בו קסם קולנועי. נקודת הפתיחה שלו כבר בעייתית, בשל היותו המשך לסרט שנצרב בזכרון הקולקטיבי כמושלם, אך אם היה לפחות מנסה להתרחק מלהיות שחזור פחות מוצלח של הסרט המקורי משנת 1964, היה לו סיכוי לזרוח.
לרוב מארשל כבר מספר סרטים מוזיקליים בקורות החיים – "שיקאגו" (הנהדר), "אל תוך היער" ו"תשע" (שהצלחתי לסיים בקושי רב מאוד), כך שאני מתקשה להבין למה הוא כל כך חשש מליצור משהו רענן יותר. הדברים בסרט נעים קדימה, אבל הוא לא כל כך מעניין. וזה לא קשור לכך שהוא סרט שמכוון לילדים, הרי אם "מרי פופינס" המקורי לימד אותנו משהו (מלבד שכפית מלאה סוכר גורמת לתרופה להיבלע יותר בקלות, כמובן) הוא שזה לא מונע מיצירת סרט נהדר. וגם אם המסר של מארשל הוא בעצם פילוספי-קיומי, שההיסטוריה חוזרת ומרי פופינס תקועה בתוך לופ שעליה לחוות שוב ושוב, הוא לא העביר אותו כראוי. סתם הרגיש לא מקורי.
אז כמו בסרט המקורי, גם הפעם מגיעה מרי פופינס (בגילומה של אמילי בלאנט החיננית, "הנערה על הרכבת", "עד קצה המחר") כדי לעזור לילדי משפחת בנקס. התאומים אנבל וג'ון מתפקדים כמבוגרים האחראיים בבית לאור אי תפקודו של אביהם מייקל (בן וישו, "ענן אטלס", קיו מסרטי "ג'יימס בונד" האחרונים) לאחר פטירתה של אימם, דבר שמאפשר לאחיהם הצעיר ג'ורג'י להישאר תמים ושובב. עוזרת הבית אלן (ג'ולי וולטרס, סרטי "הארי פוטר", "בילי אליוט") לא ממש תורמת לרוגע הכללי בבית. הצרות מתגברות כשסכנה להחזקת הבית עולה עקב חוסר תשומת הלב של מייקל. הדודה הרווקה והפעילה החברתית ג'יין (אמילי מורטימר, "חדר החדשות", "לארס והבחורה האמיתית") מנסה לעזור ככל יכולתה, אך היא ומייקל לא ממש מצליחים להתמודד עם הכל.
"מרי פופינס חוזרת".
כרוח סערה חוזרת מרי פופינס בחזרה לחייהם של ג'יין ומייקל, שלא זוכרים את הדברים הנפלאים שחוו איתה, כי הרי מבוגרים מדחיקים דברים כאלה. היא לוקחת את ילדי המשפחה לסיבוב מופלא בארצות הפנטזיה והדמיון ומראה להם שאמנם חשוב להיות אחראים, אך לא פחות גם להישאר תמימים ולכייף. אל תוך התמונה (ובסצינה מסוימת, גם מילולית) מצטרף ג'ק מדליק הפנסים (לין-מנואל מירנדה, מתהילת המחזמר "המילטון"). הוא המקביל של ברט מנקה הארובות מהסרט הקודם (שגולם על ידי האחד והיחיד דיק ואן דייק), אך לעומת ברט, דחפו את עודף נוכחותו בסרט בצורה מלאכותית מאוד. נראה כי ג'ק, שלמעשה נמצא בסצינת הפתיחה, כוון להיות הכוכב האמיתי של הסרט ומרגיש כאילו זמן המסך שלו ארוך בהרבה מאשר של גברת פופינס.
"מרי פופינס חוזרת".
אמילי בלאנט מגלמת מרי פופינס עוקצנית יותר ופחות מתקתקה מזאת של ג'ולי אנדרוז, ולמרות שהיא מוכשרת מאוד, אין בה את הקסם שהיה באנדרוז וקולה רחוק מאוד מהצלילות הקריסטלית של אנדרוז. מקווה שבעתיד יזדמן לה לגלם דמות אחרת שמכוונת לילדים, כי ללא ספק יש לה את היכולות הדרושות, רק שבמקרה הזה התחרות מול הקודמת בתפקיד קשה מאוד. שאר השחקנים מגלמים את הדמויות שלהם במידה מספקת למדי, כולל הילדים. אי אפשר להתעלם מהכריזמה של ג'ולי וולטרס. היא מצליחה למשוך תשומת לב בלי להשתמש באף אפקט. גם מריל סטריפ קופצת לביקור בסצינה משוגעת אחת. ויש הופעת אורח נוספת לקראת הסוף מלאה בנוסטלגיה.
תסריטאי הסרט דיוויד מגי יודע לכתוב סרטים מרגשים ומתוקים כמו "למצוא את ארץ לעולם לא" ו"גברת פטיגרו", כך שבאמת לא ברור למה היה צורך בשמירה הדוקה כל כך על התבנית של הסרט המקורי וכתיבת תסריט שמרגיש כמו גרסה שטחית יותר. האפקטים, כיאה לסרט מהמאה ה-21, יפים יותר ומושקעים יותר, למרות שעדיין נותר משהו מיוחד גם באפקטים הפחות מלוטשים של הסרט המקורי. כאמור, העיצוב נהדר והשימוש בצבעים מהפנט. השירים נעימים לאוזן, אך לא ממש זכירים. כמו ב"המילטון", גם כאן מירנדה מכניס קצת קטעי ראפ (נקודה מקורית כמעט יחידה).
"מרי פופינס חוזרת". אמילי בלאנט.
המבוגרים אולי יצאו מאוכזבים מהסרט (ואולי גם משועממים, כמוני), בגלל הרף הגבוה (שרק גבה עם השנים) שהציב הסרט המקורי, אך ילדים יהנו ממנו בסך הכל. מה שכן, אני לא בטוח שגם ילדים לא יהנו יותר מהסרט המקורי, למרות שגדלו עם סטנדרט צילום ואפקטים שלסרט ותיק כל כך אין סיכוי לעמוד בו.
דירוג: 
מרי פופינס חוזרת (ארה"ב, 2018)
בימוי: רוב מרשל | תסריט: דיוויד מגי, פי-אל טרוורס | משחק: אמילי בלאנט, מריל סטריפ, לין-מנואל מירנדה, קולין פירת' | מוסיקה מקורית: מארק שיימן, סקוט וויטמן
הפצה: פורום פילם, החל מה-20.12.2018 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: