"שיטת קומינסקי": כבר היינו בסדרה הזאת
שני זקנים שמתמודדים עם החיים ובעיקר עם הקשיים שצופן להם הגיל השלישי, נשמע כמו רעיון קצת מדכא לסדרה. אבל מייקל דאגלס ואלן ארקין הנהדרים גורמים לזה לעבוד גם כשזה מצחיק ובעיקר כשזה עצוב
"שיטת קומינסקי" היא סדרה קומית חביבה וקלילה שאווירת מוות מרחפת מעליה, ואם הדבר נראה לכם פרדוקסלי, דעו לכם שאתם צודקים.
יוצר הסדרה הוא צ'אק לורי - אימפריית הסיטקומים ("שני גברים וחצי") שעושה פה גיחה ראשונה מהמים הטריטוריאליים של הברודקאסט לים החופשי של נטפליקס - והיא עוסקת בשני גברים הנמצאים בסתיו חייהם: סנדי קומינסקי (מייקל דאגלס) שהינו שחקן עבר ומורה נערץ למשחק בהווה, וסוכנו/חברו נורמן ניולנדר (אלן ארקין).
שניהם כבר רואים את הסוף ומתמודדים עם מסכת חרטות מעברם, עם נסיבותיהם המורכבות בזמן הווה (בתו הנרקומנית של נורמן והאבל שלו על אשתו שמתה, מצבו הבריאותי של סנדי וקשר חדש שהוא יוצר עם אישה שלא צעירה ממנו בכמה עשורים, לשם שינוי) ועם העתיד שעוד נותר להם. אבל בראש ובראשונה, "קומינסקי" עוסקת בחברותם האמיצה של השניים, וברמת התמה הספציפית הזאת, לורי קולע בול, מדגים את הזדקקותם ההדדית בערוב ימיהם, ומפליא לתאר כיצד השנים גילפו ועיצבו את חברותם המורכבת. גם בליהוק הוא קולע בול: דאגלס וארקין, צמד אגדות חיות, פשוט נהדרים בתפקידיהם ונראים כנהנים מכל רגע.
אבל, כפי שבטח כבר הסקתם, יש משהו מעט חורק בטון שלורי מקנה לכל העניין. זה בסדר גמור שהמלנכוליה שורה כמעט בכל סצנה של "קומינסקי". זה מתבקש, ומטופל בעדינות וחום שבדרך כלל לא מאפיינים את האיש. מאידך, השילוב של המלנכוליה הזו עם הסגנון הקומי הרחב, לעיתים נמוך – ובכן, הוא איננו מיטבי. מעבר לכך, יש משהו מעט עבש בקומדיה של "קומינסקי". מהביקור המתבקש אצל האורולוג ועד פאנצ'ים על ויאגרה, כבר היינו פה בעבר. גם אם לורי חש שהוא המציא את הגלגל. ועדיין - היא לגמרי שווה צפייה. דאגלס וארקין ההורסים והרגעים בהם לורי לא מתעקש לתחוב לכם גאגים נושנים במורד הגרון – הם הסיבה העיקרית לכך.
