בשלהי העשור הקודם החל האמן הבריטי סטיב מקווין לביים סרטים באורך מלא, וזכה להצלחה ניכרת. "רעב" ו"בושה" פרי עטו קיבלו ביקורות מהללות ושלל פרסים, ו"12 שנים של עבדות" שלו כבר העמיד אותו במרכז הבמה, לאחר שזכה באוסקר ואף נהנה מהישגים קופתיים. המומנטום הזה העניק לבריטי הכישרוני צ'ק פתוח לעשות כמעט כל מה שירצה בהוליווד, ורצונו היה להפיק עיבוד קולנועי לסדרה בריטית שאהב כנער בשנות השמונים, ומאז די נשכחה - "אלמנות" של לינדה לה פלנט, שהתפרסמה לאחר מכן בעיקר בזכות "החשוד העיקרי".
הסדרה נקראה בשם אלמנותיהן של כמה שודדים, היוצאות להשלים את תוכניות הפעולה העתידיות של בני הזוג שלהן, לאחר שאלה מצאו את מותם במשימה לא מוצלחת. העיבוד הטרי, שיצא כאן בסוף השבוע האחרון, משמר את העלילה המקורית, אך מעביר אותה מאנגליה בשיא ימיה של תאצ'ר לשיקגו של ימינו - אחד המקומות המושחתים, האלימים והגזעניים בארצות הברית.
הפעם, קו העלילה העוסק בתרגיל העוקץ של הגיבורות מצטלב בסיפור אחר, החושף כיצד העיר מבוססת על קשרי הון-שלטון-עולם תחתון: סיפורו של פוליטיקאי מושחת וגזען, בגילומו של רוברט דובאל בן ה-87, שירש בעצמו את מושבו במועצת העיר וכעת מבקש להעביר את השרביט לבנו, אותו מגלם קולין פארל.
לצורך העיבוד, שכר מקווין את שירותיה של גיליאן פלין, מי שכתבה את רב-המכר "נעלמת" וגם עיבדה אותו בזמנו לסרט מצליח, אותו ביים כזכור דיוויד פינצ'ר. התסריט שלה עמוס פרטים, דמויות, עלילות ותפניות, אך לאורך כל הדרך מודגש בו רעיון מרכזי אחד: העובדה שהחברה בה הוא מתרחש פטריארכית לחלוטין, והגיבורות נדרשות לפרוץ דרך הדלת האחורית כדי לשבור את תקרת הזכוכית. הגברים מזלזלים בהן, מקטינים ומבטלים אותן, והן הופכות את החיסרון הזה ליתרון: אף אחד לא חושב שהן מסוגלות לתכנן ולהוציא לפועל מבצע הדורש אומץ, עורמה וכוח פיזי, והן מנצלות זאת כדי לפעול מתחת לראדר ולעקוץ את מי שלא ספר אותן.
נוסף לכך, הסרט מראה כיצד ארבע הגיבורות סובלות מדיכוי וניצול לאורך חייהן. הדבר בולט במיוחד בדמותה של אחת מהן, שניחנה בנתונים פיזיים מרשימים - מגלמת אותה אליזבת דביקי האוסטרלית, שמתנשאת לגובה של 1.90. כל גבר שהיא פוגשת במהלך הסרט רוצה ממנה בדיוק דבר אחד -אפילו גבר זר וידידותי למראה שהיא מבקשת ממנו טובה קטנה במגרש מכוניות מבקש לנצל זאת כדי להכניס אותה למיטתו. מבצע העוקץ חיוני מבחינתה לא רק בשביל הישרדות כלכלית, אלא גם למען הגשמה עצמית, והדבר נכון כמובן לגבי שלוש שותפותיה.
דביקי, שהופיעה בין השאר ב"גטסבי הגדול" ובמיני-סדרה "מנהל הלילה", חורכת את המסך וגונבת את ההצגה מן השמות המוכרים יותר שמככבים בסרט - בראשם ויולה דייוויס, אורחת קבועה בטקס האוסקר בעשור האחרון, שהיתה מועמדת לפסלון על "ספק" ועל "העזרה" וזכתה בו על "גדרות", וכנראה שסרטים עם מילה אחת בלבד בשמם עושים לה את זה.
דייוויס מגלמת את הגיבורה הראשית, אלמנתו של מי שהנהיג את כנופיית העבריניים, אותו מגלם ליאם ניסן. הכוכב, שמאס בזיהוי שלו כאליל אקשן, מנסה להזכיר בשנה האחרונה כי הוא שחקן אופי מצוין. וכך, אפשר לראותו עכשיו עושה תפקיד דרמטי ואף אפל ומלנכולי ב"הבלדה על בסטר סקראגס" של האחים כהן. שם, הוא מתעלה, אך כאן הופעתו צעקנית, בוטה ופשוט לא טובה.
נוסף לכך, אמנם יש בתסריט עומק ומטענים חברתיים, אך הבסיס שלו הוא עלילת המתח והפשע - וזו פשטנית ובנאלית, אפילו נאיבית, כמעט עד כדי גיחוך. החורים בתסריט כל כך גדולים, עד שאפשר להיכנס דרכם במכונית המסחרית בה דוהרות הגיבורות במשימתן.
עניין נוסף: לא פעם, סרטים המותחים ביקורת על הדרה גזעית חוטאים בסקסיזם, וכאלה העוסקים באפליה מגדרית נגועים בגזענות. כך גם ב"אלמנות", שמאשש את הסטריאוטיפים הנושנים והשליליים ביותר לגבי הקהילה השחורה, וכל הגברים השחורים בו מושחתים, אלימים ואף מופרעים. שתי הדמויות המרכזיות בהקשר הזה הן גנגסטר המתחרה על מקום במועצת העיר מול הפייבוריט הלבן, ומסתייע לשם כך ביד ימינו - אחיו הסדיסט, שעושה בשבילו את העבודה המלוכלכת ונהנה מכל רגע. מגלם אותו דניאל קאלויה, מי שהיטיב לככב ב"תברח", אך כאן מפגין תצוגה בעייתית, הלוקחת את התסריט הפגום מלכתחילה ומביאה אותו למסך באופן קריקטורי ולא משכנע.
למרות כל החסרונות הללו, "אלמנות" בסך הכל מהנה לצפייה. עבודת הבימוי של מקווין מיומנת וקולחת, ויש בה הרבה טאצ'ים יפים - למשל, סצינה המצולמת כולה מנקודת המבט של הפגוש הקדמי של רכב בו נוסעות הדמויות. בכלל, השימוש שלו במצלמה מעניין ואפקטיבי, בעיקר בסצינות האקשן. כמעט מדהים איך יוצר שהחל את דרכו באמנות מודרנית, ואף זכה בפרס טרנר היוקרתי, הפך תוך שני עשורים לבמאי הוליוודי מהוקצע.
בסופו של דבר, "אלמנות" רחוק משלמות או אפילו גדולה. בניגוד לעבודתו הקודמת של מקווין, הוא לא יזכה בפסלונים וגם לא יתקרב לכך, ולא נמצא את שמו במצעדי הסרטים הגדולים של השנה. עם זאת, לפחות מנקודת מבט צרכנית, יש לדרמת המתח הזו יתרון לא מבוטל: היא אחד התוצרים היחידים כרגע על המסך שאפשר להמליץ עליהם כמעט לכל מי שמחפש מה לראות בקולנוע, חוץ אולי מצופים רכים בגיל, שהתוצאה אלימה מדי בשבילם.
מצד אחד, מקווין הוציא כאן תחת ידיו מה שנהוג לכנות הצגה יומית קלאסית - כלומר, סרט אקשן סולידי ומבדר לצפייה. מצד אחר, יש בו גם ערך מוסף, עומק ואמירות חברתיות, אז גם מי שתרים אחר בידור קצת יותר אקטואלי ואינטליגנטי ימצאו בו עניין. אמנם אוסקר כבר לא יהיה פה, אבל בסך הכל "אלמנות" לא מבייש את הקריירה המשגשגת של יוצרו.
