ביקורת סרט: "שתיקה רועמת" - שיעור חברה מרתק

ההתמודדות של הקולנוע הגרמני העכשווי עם ההיסטוריה הפוסט-מלחמתית, ובמיוחד עם חלוקתה של המדינה, היא אחת התופעות המעניינות ביותר בו. שני הסרטים הטובים ביותר היו "להתראות לנין" (2003) וזוכה האוסקר "חיים של אחרים" (2006). כל אחד מהם ביקש לייצג פן אחר של ההיסטוריה הגרמנית הקרובה: נוסטלגיה מחד, וזיכרון טראומטי מאידך.

עתה מגיע "שתיקה רועמת" (Das Schweigende Klassenzimmer), ששמו ההולם יותר במקור הוא "הכיתה השקטה", ומחזיר אותנו לרגע מכריע בתולדות מסך הברזל: המרד ההונגרי שהתרחש בשנת 1956 ודוכא ביד קשה בידי השלטונות הסובייטיים. ההתרחשויות הדרמטיות לא הגיעו בזמן אמת לידיעת הציבור במזרח גרמניה, מטעמים מובנים, וסרטו של לארס קראומה ("האמת של פריץ באואר") מביא את סיפורם של תיכוניסטים מזרח גרמנים הנחשפים לעובדות ומחליטים לייצר מחאה שקטה כנגד דיכוי המרד.

מתוך "שתיקה רועמת"

גיבורי הסרט הם שני נערים (לאונרד שיכר וטום גראמנץ) המתגוררים בעיר המזרח גרמנית סטלינשטד שנבנתה כעיר-מודל של האוטופיה הסוציאליסטית. כאשר אנו פוגשים אותם, הם נוסעים ברכבת לצדה המערבי של ברלין על מנת לבקר את קבר סבו של אחד מהם, שהיה כמסתבר קצין אס.אס (החומה שנועדה להקשיח את המעבר בין שני חלקי העיר תוקם רק חמש שנים מאוחר יותר).

על הדרך, השניים מחליטים ללכת לקולנוע, לצפות בסרט "ליאנה, אלת הג'ונגל" – אחד מאותם ניסיונות של הקולנוע הגרמני הפופולרי ליצור חלופה מקומית לסרטי ההרפתקאות ההוליוודיים. יומן החדשות שמוקרן לפני הסרט חושף אותם לעובדות שלא ידעו בדבר המרד ההונגרי, ועם שובם למזרח הם חולקים את המידע עם חבריהם לכיתה.

מתוך "שתיקה רועמת"

הכיתה הנרעשת (בין היתר, התלמידים מזועזעים נוכח השמועה, המתבררת כשגויה, לפיה פרנץ פושקש, חלוצה המיתולוגי של נבחרת הונגריה, נהרג במהלך האירועים) מחליטה להביע את הזדהותה עם קורבנות המרד באקט מקורי: דקה דומייה המלווה את כניסתו של המורה להיסטוריה לשיעור. אלא שתוצאות הפגנת המחאה הזו מתבררים כקיצוניים ממה שתלמידי הכיתה שיערו. המעשה נתפס כחתירה של ממש תחת המשטר, הכיתה נדרשת להצביע על מי שיזמו אותו, ואפילו שר החינוך מגיע אל בית הספר על מנת להזהיר אותם מפני הצפוי להם.

"שתיקה רועמת" הוא סרט דידקטי. אבל המילה הזו, שבדרך כלל מתלווה אליה שם התואר "מעייף", אינה מופיעה פה לגנאי. סרטים דוגמתו מתהדרים לרוב בחשיבותם, בהיותם מה שנקרא "מסמך אנושי" (וכאן ניתן להוסיף מזעזע, נוקב, עוצמתי – כיד הדמיון הטובה), אבל קראומה נמנע מכך, דווקא משום שהוא נצמד לנקודת מבטם של הנערים, המשלבת תמימות אידיאולוגית והתפכחות פוליטית, ופחות מכך לאפקט שהיה לסיפור (האמיתי) על הרשויות במזרח גרמניה.

כמה נוח, אבל לאחד מילדי הכיתה יש דוד הומוסקסואל שמקלט הרדיו בביתו מכוון תדיר לשידורי הצבא האמריקני הממוקם במערב ברלין, שמספקים דיווח בזמן אמת שונה מזה של התעמולה הסובייטית. הדמויות אכן מתחלקות בין "טובות" ו"רעות" – על האחרונות נמנים, איך לא, כל נציגי השלטון – אבל סרטו של קראומה, המבוסס על ספר אוטוביוגרפי מאת דיטריך גרסטקה שהיה אחד מיוזמי המחאה השקטה, אינו מתיימר להציג מורכבות.

מתוך "שתיקה רועמת"

הסרט אינו מתיימר לגעת בהיסטוריה האפלה של גרמניה, למעט דרך סיפור משנה המתפתח באיחור ונוגע לאביו של אחד מבני הכיתה. קראומה עצמו נגע בנושא בסרטו "האמת של פריץ באואר" (2015), שגיבורו הוא המשפטן הגרמני-יהודי שלחץ וסייע ללכידתו של אדולף אייכמן. הנערים בסרט, במילים אחרות, הם קורבנות של מערכת התעמולה הקומוניסטית – המגולמת היטב בבית הספר ומערכת החינוך – ופחות, אם בכלל, של ההיסטוריה הגרמנית הסמוכה.

אבל כוחו של "שתיקה רועמת" נעוץ במקום אחר. זהו סרט על נערים שמבלי להתכוון לכך מפתחים מודעות פוליטית. הוא גם עוסק בכוחו של הדימוי החזותי לייצר מודעות כזו. וכן – זהו גם סרט שעוסק בקשר שבין משטר פוליטי מדכא ושתיקה לגבי העבר. מבחינה זו, ישנו מעין שיתוף פעולה בין הממסד החינוכי ודור ההורים, שנמנעים מלספק אינפורמציה רבה מדי לגבי מה שהתרחש בעשור הקודם לזה שבו מתרחש הסרט. המחאה השקטה, על כן, משלבת בין הפוליטי והאדיפלי, ההיסטורי והמשפחתי, והחיבור הזה מקנה לסרט מידה לא מבוטלת של עניין.

העובדה שאף לא אחד מהתיכוניסטים מציין, נוכח הידיעות על המרד ההונגרי, את העובדה שבמזרח גרמניה עצמה התחולל מרד דומה שנכשל שלוש שנים מוקדם יותר, נדמית מכוונת. זה הרי בדיוק פרק הזמן שמבחין בין נאיביות למודעות, בין נערוּת לבגרות, ובין קונפורמיות לנכונות למרד.

מעבר לכך, "שתיקה רועמת" פשוט מגולל סיפור טוב וסוחף, שיכול אומנם לפרנס שיעורי חברה ודיונים מלווים בקפה ומאפה, אבל לעיתים אין בכך כל פסול. בעיקר כאשר מדובר באפיזודה מעניינת מתוך הסיפור הגדול יותר שמספרת גרמניה של היום על עברה.